בעניין "תנא ופליג" (חבורה בגמרא עיון שהעברתי פעם, יחד עם צחי שביט)

פתיחה: הסוגיה שלנו 

בסוגיתיינו, כתובות דף ח' עמ' א, אומרת הגמרא כך:

א"ר נחמן אמר רב: חתנים מן המנין, ואין אבלים מן המנין. מיתיבי: חתנים ואבלים מן המנין! מתניתא קא רמית עליה דרב? רב תנא הוא ופליג.

מיד לאחר מכן היא מביאה מימרא זהה למימרא של רב, בשם ר' יוחנן, מקשה עליה את אותה הקושיה בדיוק, אך התירוץ שונה:

איתמר, אמר ר' יצחק א"ר יוחנן: חתנים מן המנין, ואין אבלים מן המנין. מיתיבי: חתנים ואבלים מן המנין! כי תניא ההיא - בברכת המזון, כי קאמר רבי יוחנן - בשורה.

מכיוון שלא ענינו את התשובה 'תנא ופליג' בקושיה על ר' יוחנן, כפי שענינו בקושיה על רב, ניתן להסיק שר' יוחנן אינו תנא. נשאלת השאלה, מדוע ר' יוחנן לא אומר שהוא סובר כמו רב, הלא מותר לבחור בדעה תנאית מסוימת כאשר יש מחלוקת תנאים?

שאלה זו מועלית על ידי התוספות במקום (בדיבור המתחיל "רב תנא ופליג"), ותשובתו עימו:

ואין להקשות דאמאי לא משני רבי יוחנן אנא דאמרי כרב דתנא הוא דרבי יוחנן לא היה מחזיק רב כתנא דפליג עליו בכל דוכתא.

ישנה דיכוטומיה מלאה בין תנא לאמורא על פי התוס', לא ייתכן שאדם יהיה תנא ואמורא כאחד. אלא שתנא ופליג הינו אדם שיש ספק אם הוא תנא או אמורא. אם אנו סוברים שהוא תנא, הוא תנא לכל דבר, אם אנו סוברים שהוא אמורא, הוא אמורא לכל דבר ועניין. בסוגיתיינו, ר' יוחנן סבר שרב הוא אמורא, לכן הוא לא יכול ללכת אחריו כנגד תנא.

הסבר נוסף נמצא בריטב"א:

ומדלא פרקינן לר' יוחנן כדפרקינן לרב שמעינן דרב תנא הוא ופליג ור' יוחנן לאו תנא הוא, והא דקיי"ל (ביצה ד.) רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, משום דר' יוחנן חכים טפי אלא דלא אסתייעא ליה מילתא לאסמוכיה בתנאי, ורב נמי לא הוי תנא דחשיב, והיינו טעמא דאיכא דוכתא דאיכא לשום אמורא פירכא ממתניתין אע"ג דאית ליה סייעתא מדרב ולא אמרינן הוא דאמר כי האי תנא, תוספות.

הסבר הריטב"א מורכב, אך מסתבר יותר לאוזן. ישנו תנא חשוב ותנא לא חשוב, אמורא חכם יכול לנצח תנא שאינו חשוב, כפי שראינו, שר' יוחנן האמורא הלכה כמותו כנגד רב התנא. מכאן אומר הריטב"א, ששיטת תנא ופליג היא נחותה בכוחה משיטת תנא. אם יש לנו תנא ופליג שחולק על תנא, אין להשתמש בשיטתו כנגד התנא.

עוד תשובה מביא בעל השיטה המקובצת:

ולי נראה דעיקר קושיא ליתא דרב נחמן דאמר משמיה דרב חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין ידע שפיר דרב אמרה בכל גווני דאין אבלים מן המנין ואפילו בברכת המזון ולהכי לא תירץ כי תניא ההיא בברכת המזון ומיהו רבי יצחק דאמרה משמיה דרבי יוחנן ידע שפיר דלאו בכל גוונא אמרה רבי יוחנן ולהכי משני כי תניא ההיא כו'. תדע דרבי יצחק הוא ניהו דאמר תלתא מימרא אליבא דרבי יוחנן כדאיתא לקמן הלכך ידע שפיר במאי איירי רבי יוחנן אבל רב נחמן לא שמע מרב אלא אין אבלים מן המנין סתם דמשמע כלל כלל לא.

השטמ"ק איננו נכנס בכלל לשאלת הגדרת התנא ופליג. התשובה שלו היא נקודתית, אם כי מעניינת. ידענו מראש שרב אמר את דבריו באופן גורף ושר' יוחנן דיבר רק בשורה ולא בברכת המזון. תירוץ הגמרא לר' יוחנן איננו אוקימתא אלא גילוי של כוונת דבריו המקורית. לפי השטמ"ק יש לנו חופש רב להסברים בעניין תנא ופליג. איננו מחויבים להגיד שר' יוחנן איננו תנא, שאסור לתנא לחלוק על אמורא או שאין מצב ביניים בין תנא לאמורא.

                                            

רקע על המושג 'תנא ופליג'

התואר 'תנא ופליג' מופיע בש"ס בשמונה מקומות. חמש מתוכם הן בכדי לתרץ סתירות על דברי רב,[1] ושלוש הפעמים הנוספות באו כדי לתרץ סתירות על רבי ישמעאל בן ר' יוסי,[2] רבי[3] ור' חייא.[4] תמיד מושג זה מופיע לאחר שמקשים על אחד מן האנשים הללו מדברי תנאים, אז נאמר המשפט 'X תנא הוא ופליג' ודבר זה מציל את דבריו מתיובתא. משפט זה תמיד נאמר על ידי סתמא דגמרא, ואף פעם לא על ידי אדם ספציפי.

ארבעת האנשים הללו חיו בדור החמישי (האחרון) של התנאים ובדור הראשון של האמוראים. יש ביניהם שלושה דורות של רבנים ותלמידיהם: רב היה תלמידו של ר' חייא, שהיה תלמידו של רבי. אם כי גם רב למד אצל רבי זמן מסוים. ניכר שיש תקופת חפיפה בה ארבעת אנשים אלו היו חיים, אולם ברגיל יש הבדלים בהתייחסות אליהם. רב מוכר בדרך כלל כאמורא, רבי ור' ישמעאל ברבי יוסי כתנאים, ור' חייא כבן תקופת המעבר.

חשוב לציין כי ארבעת אנשים אלו ידועים כאנשים שערכו וסידרו דברי תנאים.[5] ולפי חלק מהשיטות אף משתתפים באופן פעיל במשנה.[6] שלושה מתוכם, רבי, רבי חייא, ר' ישמעאל בר' יוסי חיו בארץ ישראל, רב חי בעיקר בבבל, אך שהה תקופה מסוימת בארץ.

הבעייתיות שבמושג ה'תנא ופליג'

להלן ננסה לעמוד על הגדרת המושג 'תנא ופליג' ולהבין את כללי השימוש בו. נראה שלמצוא עקביות מתקבלת על הדעת בשימוש במושג זה היא מלאכה לא פשוטה בכלל. נראה שיש הבדלים ביחס בין ארבעת החכמים המוגדרים כ'תנא ופליג', ולפעמים גם הבדלים ביחס בין שני מקומות שונים המתייחסים לאדם אחד.

מן הסוגיה שלנו (בכתובות) השתמע שר' יוחנן אינו תנא.[7] אנו יודעים שבמקרה של מחלוקת בין רב לבין ר' יוחנן הלכה כר' יוחנן האמורא ולא כרב ה'תנא ופליג'. נראה כי ישנה אפשרות שתנא ופליג הינו בעל סמכות חלשה משל אמורא.

בגמרא בתענית (יד:) מופיע הדיון הבא:

שלחו ליה בני נינוה לרבי: כגון אנן, דאפילו בתקופת תמוז בעינן מטרא, היכי נעביד? כיחידים דמינן או כרבים דמינן? כיחידים דמינן - ובשומע תפלה, או כרבים דמינן ובברכת השנים? שלח להו: כיחידים דמיתו, ובשומע תפלה. מיתיבי, אמר רבי יהודה: אימתי - בזמן שהשנים כתיקנן וישראל שרוין על אדמתן, אבל בזמן הזה - הכל לפי השנים, הכל לפי המקומות, הכל לפי הזמן! - אמר ליה: מתניתא רמית עליה דרבי? רבי תנא הוא ופליג. מאי הוי עלה? רב נחמן אמר: בברכת השנים, רב ששת אמר: בשומע תפלה. והלכתא: בשומע תפלה.  

אנו רואים כאן שרבי הוא 'תנא ופליג' אבל הלכה כמותו כנגד תנא! זה מצטרף לכלל ש'הלכה כרבי מחברו'. אנו רואים שישנה אפשרות שה'תנא ופליג' הינו בעל סמכות גבוהה יותר מתנא רגיל.

מקרה חריג נוסף העוסק בנושא נמצא במסכת מנחות דף ה.:

מיתיבי: אשם מצורע שנשחט שלא לשמו, או שלא ניתן מדמו ע"ג בהונות - ה"ז עולה לגבי מזבח, וטעון נסכים, וצריך אשם אחר להכשירו! תיובתא דרב.

לא ניכנס לסוגיה המקומית שם, שכן יש להסביר אותה בהרחבה, וזה יהווה חריגה מנושא עיסוקינו. הנקודה היא שמקשים כאן על רב מדברי תנאים ומותירים את רב בתיובתא. למה שלא יגידו גם כאן שרב תנא ופליג ויפתרו את הקושיה? נראה שלא אומרים את הכלל 'תנא ופליג' בכל מקרה, ישנם מקרים בהם נותרת הקושיה.

לסיכום הבעייתיות: על הכלל שאנשים מסוימים הינם 'תנא ופליג' הבאנו שלושה מקרי קיצון המעוררים שאלה: בגמרא שלנו ראינו כי לעיתים הלכה תהייה כמו אמורא ולא כמו תנא ופליג; בגמרא בתענית ראינו כי לעיתים הלכה תהייה כמו תנא ופליג ולא כמו תנא; ובגמרא במנחות ראינו שלא תמיד אנו אומרים שאדם מסוים הוא 'תנא ופליג'. הסבר טוב למושג תנא ופליג יצטרך להסביר באופן עקבי את שלושת המקרים הללו.

שיטות בהבנת ה'תנא ופליג'

שיטת התוספות

התוס' בגמרא שלנו, שכבר הוזכר לעייל, אומר שיש דיכוטומיה מוחלטת בין תנא לאמורא. 'תנא ופליג' על פי שיטתו הוא אדם שיש מחלוקת האם הוא תנא או אמורא. ניתן להסביר את שיטתו כך: ישנה תקופה תנאית ותקופה אמוראית, אנשים החיים בתקופה האמוראית לא יכולים לחלוק על אנשים מהתקופה התנאית. אולם המעבר בין תקופה לתקופה לא קורה בין יום, איננו יודעים בדיוק מתי עובר הקו בין התנאים לאמוראים. ישנה תקופה שהיא לכל הדעות תנאית, תקופה שהיא לכל הדעות אמוראית, אבל יש תחום אפור רחב באמצע. מופעל כאן פרדוקס הערמה של זנון,[8] ישנם אנשים שחושבים שהקו עובר גבוה יותר וישנם אנשים שחושבים שהקו עובר נמוך יותר. ה'תנא ופליג' הוא אדם החי בתחום האפור ולכן מעמדו שנוי במחלוקת.

הסבר זה של התוס' הוא גמיש משהו. אם תנא ופליג יותר חזק מתנא, נאמר שזה לגישת האנשים שחושבים שתנא ופליג הוא תנא; אם הוא יותר חלש מאמורא, נאמר שזה לגישת האנשים שחושבים שתנא ופליג הוא אמורא; אם מותיבים אותו ולא אומרים 'תנא ופליג', נאמר שזה לגישת האנשים שחושבים שתנא ופליג הוא אמורא.

הבעיה בשיטת תוס' היא שהגמרא בשום מקום לא מקשה לאחר האמירה 'תנא ופליג' קושיה כגון 'ולמאן דאמר דרב אינו תנא מאי איכא למימר?'. מפשט הגמרא נראה שהמושג 'תנא ופליג' איננו נתון במחלוקת.

שיטת הריטב"א

הריטב"א שהזכרנו קודם מסביר את המושג תנא ופליג אחרת. הוא אומר שרב, התנא ופליג, הוא 'לא תנא דחשיב'. אם מותר לנו לקחת את דבריו על רב ולהוציא מהם עיקרון כללי על האנשים שהם 'תנא ופליג', הגדרתו למושג תהיה כך: תקופת התנאים הינה גבוהה יותר מתקופת האמוראים. תנא ופליג הינו אדם שחי בתקופת התנאים, אך הוא פחות חכם מהם. ניתן להמשיל את זה לליגה א' וליגה ב' אם יש קבוצה חלשה מאוד הנמצאת בליגה א', יתכן והיא תפסיד לקבוצה טובה הנמצאת בליגה ב', אך הקבוצה הנמצאת בליגה הגבוהה תשחק נגד הקבוצות של הליגה הגבוהה בניגוד לקבוצה (שיתכן שהיא טובה ממנה) הנמצאת בליגה הנמוכה. כך הוא התנא ופליג, הוא תנא, לכן הוא יכול לחלוק על תנאים אבל יתכן שהאמורא הוא חכם ממנו, ולכן יתכן שהאמורא החכם ינצח אותו.

דבר זה מביא לכלל עקרוני בדברי הריטב"א: אסור להשתמש בתנא ופליג כדי לחלוק על תנא, שכן התנא ופליג הינו פחות חכם מתנא רגיל. הריטב"א כותב את זה כך:

והיינו טעמא דאיכא דוכתא דאיכא לשום אמורא פירכא ממתניתין אע"ג דאית ליה סייעתא מדרב ולא אמרינן הוא דאמר כי האי תנא.

הבעיה בשיטת הריטב"א, לפחות לפי הבנתנו אותה, היא שהיא לא מסבירה את הבעיה מן הגמרא בתענית ולא את הגמרא במנחות. התירוץ של הריטב"א תקף רק בסוגיה שלנו. ניתן לומר שנסיונינו להוציא מן הריטב"א אמירה כללי על התנא ופליג בטעות יסודו, והריטב"א דיבר רק על רב. אבל גם אם נאמר כך, לא הסברנו את הגמרא במנחות, הקשה על רב, וכן הודינו שבדברי הריטב"א יש חוסר עקביות.

שיטה נוספת

שיטה נוספת שעלתה לנו, דומה לשיטת הריטב"א בכמה מובנים: א. היא מקבלת את העיקרון שאסור להסתמך על תנא ופליג כנגד תנא. ב. היא מוקשית בדיוק כמו שיטת הריטב"א. שיטה זו אומרת שיש תנאים ויש אמוראים ויש דיכוטומיה ביניהם, תנא לא יכול להיות גם אמורא ואמורא לא יכול להיות תנא, אנו גם יכולים לקבל שיש קו ברור בין התקופות. העניין, שהקו הזה נקבע בתקופה מאוחרת. ובאותה התקופה לא היה ברור שנתחלפה לה תקופה. ה'תנא ופליג' הוא כבר אמורא, אלא שהוא חי בדור המעבר ולכן לא ידע שהוא כבר שייך לתקופה חדשה. למעשה, גם לתנא ופליג אסור היה לחלוק על תנאים, אלא שלפעמים, בטעות ומתוך חוסר ידיעה חלק התנא ופליג על תנאים. כשאנו מתרצים 'תנא ופליג' אנו בעצם אומרים שאין זו קושיה, שכן התנא ופליג חשב שהוא תנא, אך אין אנו אומרים שזה היה בסדר שהוא חלק על תנא. לכן אסור לנו להסתמך על תנו ופליג כדי לחלוק על תנא, שכן תנא ופליג הינו אמורא והמחלוקת שלו עם התנאים בטעות יסודה.

הבעיה עם הגישה הזו, היא שהיא בדומה לשיטת הריטב"א, איננה עקבית. היא לא מסבירה לא את הגמרא בתענית ולא את הגמרא במנחות. גם כאן אפשר לומר שסברה זו תאמר רק על רב, אבל גם כאן, כמו הריטב"א, זה לא יסביר את הגמרא במנחות ויגיד למעשה, שאין כאן עקביות.

שיטת חכמי בריסק

בקובץ שיעורים על בבא בתרא תרל"ג אומר ר' אלחנן וסרמן שהוא שאל את רבו, ר' חיים מבריסק, למה אסור לאמורא לחלוק על תנא, ור' חיים ענה לו תשובה כזו:

וד"ז שאלתי מכר' מו"ר הגר"ח הלוי זצ"ל מבריסק, והשיב, דבאמת גם אמורא יש בכוחו לחלוק על תנא, והא דמותבינן תיובתא מתנאי לאמוראי, הוא משום דאמורא אינו חולק על תנא, ואילו ידע דברי התנא לא היה חולק עליו, אבל במקום שחולק להדיא, אפשר להיות הלכה כמותו עכ"ד.

זהו חידוש עצום. אין בעיה שאמורא יחלוק על תנא, אלא שזה פשוט לא קרה, ואם זה כן קרה והוא חולק יש לו מעמד שווה לתנא. לפיכך, תנא ופליג, אינו תואר מיוחד, אלא פשוט אמירה שהאדם הזה חולק פה על תנא, זה לא נפוץ, אבל מותר. דבר זה קצת קשה, שכן אנו יודעים שיש איסור לחלוק על משנה "מתניתא ק ארמית עליה דרב", לפיכך הקובץ שיעורים מנסה לחדד את דברי רבו:

וחידוש גדול נמצא בחידושי הרמב"ן - ב"ב קל"א - דהא דמותבינן תיובתא מתנא לאמורא הוא רק אם דברי התנא נשנו במשנה או בברייתא, אבל אם הן בלשון מימרא אפשר לחלוק על דברי התנא [...] ונראה טעם החילוק הזה, משום דמשניות וברייתות נסדרו בהסכם כל חכמי הדור [...] אבל מימרא נאמרה על דעת עצמו של התנא שאמרה, ולפי"ז נמצא דהחילוק אינו בין תנאי לאמוראי אלא בין משנה וברייתא למימרא.

אין הבדל כלל בין תנא ואמורא, אלא בין משנה ובריתא שנויה לבין מימרא. כמעט כל דברי האמוראים נאמרו במימרא, לעומת דברי התנאים, שחלק ניכר מהם נסתדרו במשנה או בבריתא. המשנה והבריתא נתקבלו בכלל ישראל לכן יש להם תוקף גבוהה מלמימרות. בעצם לפיכך ההבדל בין תנא ואמורא אינו הבדל 'גברא', אין אנשים תנאים ואנשים אמוראים, זהו הבדל 'חפצא' יש אמירה תנאית ואמירה אמוראית. אמירה תנאית היא בריתא ומשנה, ואמירה אמוראית היא מימרא. אין זה משנה כלל מי אמר את המשנה או המימרא, אם אמורא היה אומר משנה, היה לה תוקף תנאי, ואם תנא אומר מימרא, יש לה תוקף אמוראי.

ר' אלחנן וסרמן, כבר הוא מקשה על שיטתו קושיות, הוא מביא מקומות שבהם מקשים ממימרא ובכל זאת זה גורם לתיובתא. נראה גם שלעיתים אומרים 'תנא ופליג' כנגד משנה מפורשת, כמו למשל בשבת סד:. נראה לנו לפיכך לשכלל מעט את שיטת בריסק כדי שיתרצו הקושיות. לדעתינו אין גם הבדל בין משנה ובריתא למימרא, אלא רק בין דבר שנתקבל בכלל ישראל ובין דבר שלא התקבל בכלל ישראל. המשנה והברייתא התקבלו בכלל ישראל ומימרות רבות לא, אבל אין זה מן הנמנע שגם מימרות מסוימות נתקבלו בכלל ישראל, וגם להן יש תוקף כמו למשנה. לפיכך הקושיות בטלות, מימרא שנתקבלה בכלל ישראל מותר לה לחלוק על משנה, וכן קושיה ממימרא שנתקבלה היא קושיה חזקה שסופה יכול להיות תיובתא.

לפי זה המושג 'תנא ופליג' אומר שהמימרא הנידונת היא מימרא מקובלת, ולכן גם לה יש תוקף תנאי. דבר זה מסביר את הגמרא בתענית, אנו אומרים בה שהמימרא של רבי היא מקובלת, לכן יכולה להיות הלכה כמותו. שיטה זו מסבירה גם את הגמרא במנחות, כנראה המימרא שם של רב אינה מקובלת ולכן הוא בתיובתא. זה גם מסביר למה רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, כי מירב המימרות של רב אינן בעלות תוקף תנאי, ואפשר שר' יוחנן יחלוק, ואפילו תפסק הלכה כמותו, על מימרות לא מקובלות של רב.

יש בעיות בשיטה זו, לפיה לא ברור למה ר' יוחנן לא סבר כמימרא המקובלת של רב בסוגיתיינו.  אנו חייבים לומר ששיטה זו של בריסק הולכת לפי השיטה המקובצת, שבאמת ר' יוחנן אמר רק בברכת המזון את דבריו ולא נדחק.

בעיה נוספת היא העובדה שלכאורה זה מקרה לחלוטין שכל ה'תנא ופליג' נאמרו על ידי אנשים שחיו בדור המעבר. תיאורטית הם יכלו לחיות מוקדם יותר ומאוחר יותר, לא מדובר כאן על אנשים אלא על אמירות.

סיכום

בלימוד זה דנו במושג 'תנא ופליג' המופיע בסוגיה. ניכר שזהו מושג לא ברור, והשימוש בו ברחבי הש"ס נראה לכאורה לא עקבי. הדבר שהשתדלנו לעשות בלימוד זה הוא להציג תמונה רחבה של המושג על פי המקורות בש"ס בהם הוא מופיע ועל פי סוגיות קשורת.

בתחילה הצגנו את הדיון בסוגיה שלנו בכתובות ואת הקשר שלו לדילמת 'תנא ופליג'. בהמשך השתדלנו לסרטט דיוקן של מושג זה: אופן השימוש בו, על ידי מי, על מי ומתי. הסתבר שאין זה מושג ברור וממבט מלמעלה נראה כאילו הוא בעל סתירה פנימית. הצגנו שלושה מקרים חריגים של המושג שנראו לא מתיישבים. א. מקרה ממנו משתמע כי תנא ופליג בעל סמכות מועטה מאמורא. ב. מקרה ממנו משתמע כי תנא ופליג הינו בעל סמכות רבה מתנא. ג. ומקרה בו נראה שלא תמיד משתמשים במושג 'תנא ופליג'.

כדי להסביר זאת הבאנו שלוש שיטות, לכל אחת מהן יש חסרונות משמעותיים: א. שיטת התוספות הסוברת שזהו מחלוקת האם הוא תנא ואמורא, ולא מסתדרת עם פשט הגמרא. שיטת הריטב"א הסוברת שזו הגדרה לתנא לא חשוב, ולא מסתדרת עם כמה מהמקורות. ג. שיטה נוספת הסוברת כי תנא ופליג משמש רק כתירוץ ולא כהיתר לחלוק, ולא מסתדרת עם כמה מהמקורות. ו-ד. שיטת בריסק הסוברת שזו הגדרה של מימרא בעלת מעמד תנאי, ולא מסתדרת עם העובדה שכל האנשים הללו באים מתקופה מסוימת.

אנו מקווים שפתיחתה של סוגיה זו גרם למושג ערפילי זה להיות ברור ומסודר יותר, גם אם לא מובן הגיונית. אנו מקווים כי נראה בקרוב לדין זה הסבר מספק ומחכים.

---

[1] עירובין נ:; כתובות ח.; גיטין לח:; בבא בתרא מב.; סנהדרין פג:.

[2] שבת סד:.

[3] תענית יד:.

[4] בבא מציעא ה..

[5] י"נ אפשטיין, מבוא לנוסח המשנה, ירושלים: מאגנס, תש"ס, עמ' 674.

[6] רבי, ור' ישמעאל בר' יוסי בוודאי. רב ור' חייא לפי חלק מהשיטות. עיין אפשטיין (ראה הערה קודמת) עמ' 166-211.

[7] זאת לפי רוב השיטות, איננו מחויבים להגיד זאת על פי השטמ"ק.

[8] מה ההבדל בין גרגר חול לערמה? ברור לכולם שגרגר חול אחד אינו ערמת חול, וגם לא שני גרגרים, אבל איננו יכולים לעמוד על הקו שבו קבוצת גרגרי חול הופכת להיות לערמה. זנון ניסה להוכיח מכך ששום דבר לא קיים.