אחדות צבאית - סיפורו של הצבא הישראלי במדבר

"כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" (דברים כ"ג טו).

א. מבוא

התורה שמה דגש מיוחד על הצבא ותפקודו. על אף שבארבעים השנה במדבר נערכו אך מלחמות בודדות, אנו רואים שהתורה מתייחסת במידה רבה אל המלחמה וארגונה. המידע על המלחמה והצבא בתורה מפוזר בספרים שמות במדבר ודברים ויוצר, בסופו של דבר, תמונה המתארת צבא ישראלי גדול וחזק הנע במדבר. מתי הוקם צבא זה? כיצד אורגן? מה הייתה מטרתו?

במאמר זה ברצוני לעסוק באסטרטגיה רבתי של צבא ישראל במדבר. מטרתו של מאמר זה לבחון את הצבא הישראלי בימי משה, את דרך ניהולו, סידורו ואת הערכים הצבאיים עליו הושתת. במאמר זה לא אתעסק בטקטיקה ובטכסיסי המלחמה וגם לא אדון בחימושם של הלוחמים על פי ממצאים ארכיאולוגיים, על כך נכתב כבר רבות. אעסוק כאן רק בניהול הצבא השוטף, בעת שלום ובעת מלחמה. על מנת לבחון סוגיה זו אתעסק במספר סוגיות משנה חשובות ואבחן אותן לעומקן, ובסיכום המאמר אנסה להפוך סוגיות אלו לכדי תמונה שלמה של הצבא הישראלי.

אני בטוח כי הבנה נכונה של סדרי הצבא בימי משה יכולה לשפוך אור נוסף על הכתובים וליצור פרשנות חדשה לפרשיות שונות, שכן התנ"ך נבחן בדרך כלל מבעד משקפיים תיאולוגיות, מוסריות או חברתיות, ופחות מבעד משקפיים אסטרטגיות.

ב. ארגון הצבא של משה

כשהוציא משה את עם ישראל ממצרים הוא הוציא עם חמוש ומוכן למלחמה. "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם"^[1]  (שמות י"ב נא), כמה פסוקים לפני כן (שם שם לז) נמנה מספר היוצאים כ"כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי" רגלי פירושו גם חייל. אך הראיה הברורה ביותר לכך שממצרים יצא כוח צבאי היא הפסוק: "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות י"ג יח), שם הפרשנים[2] מציינים כי עם ישראל היה צבא מוכן למלחמה.[3]

צבא ישראל תחת פיקודו של משה היה צבא מיליציוני,[4] כלומר, באופן קבוע ישבו האנשים באוהליהם וחיו את חייהם, ורק בעת הצורך גויס הצבא ויצא למלחמה. הגיוס לצבא המיליציוני היה גיוס חובה ולא על בסיס התנדבותי.[5] במקרים בהם לא נדרש גיוס כל הצבא כדי לנצח במלחמה, נערך גיוס חלקי באחת משתי צורות:^[6]

1. גיוס הלוחמים הנבחרים, החיילים הטובים ביותר. כך נעשה במלחמת עמלק שם כתוב: "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק" (שמות י"ז ט).
2. גיוס מספר חיילים קבוע לכל שבט, כדי למנוע יריבויות  בין השבטים.[7] כך נעשה במלחמת מדיין, שם גויסו 1,000 לוחמים מכל שבט: "וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא" (במדבר ל"א ה).

הצבא אורגן בצורתו המסודרת והסופית בתחילת ספר במדבר (פרקים א-ד), שם אנו רואים כי משה מארגן את הצבא הישראלי. המניין בתחילת ספר במדבר הוא מניין צבאי במובהק,[8] אנו רואים כי נמנים רק הגברים "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר א' ג). במפקד זה ישנם מוטיבים צבאיים בולטים כגון מפקדים (נשיאים)[9] והיררכיה פיקודית (דגלים).[10] ככל הנראה מטרת מפקד זה היא לבדוק את גודל עתודות המילואים הניתנות לגיוס לצבא ישראל בעת הצורך.

מחנה ישראל סודר בדרך צבאית הגנתית. במרכזו, הכי מוגן, שכן אוהל מועד. סביבו, חנו שבט לוי שאינם לוחמים. במעגל החיצוני חנו השבטים הלוחמים. כך נוצר מעגל הגנה שהגן על הלא לוחמים ועל אוהל מועד במקרה של התקפה אפשרית.

הדרך לקרוא לעם להתגייס הייתה ככל הנראה החצוצרות ששמשו מעיין אזעקה. אחד מתפקידיהם של החצוצרות הוא: "לְמִקְרָא הָעֵדָה" (במדבר י' א) ואנו רואים מאוחר יותר כי תוקעים בהם בשעת מלחמה. אף על פי שעל פי הכתובים תקיעת החצוצרות בזמן המלחמה היא למען: "וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" (שם שם ט), ניתן להניח על פי שילוב שני תפקידים אלו של החצוצרות, כי החצוצרות שימשו גם כדי להקהיל את הקהל למלחמה.[11]

ג. ההיררכיה הצבאית בצבא משה

הפיקוד העליון על צבא ישראל הופקד בידי משה אולם לצבא היו גם מפקדי ביניים. על הנשיאים כמפקדים צבאיים[12] כבר נכתב לעיל, אך בצבא ישראל הייתה היררכיה פיקודית מדורגת מורכבת יותר מכך. יתרו מציע למשה, הצעה שתקבלה בסופו של דבר, (שמות י"ח יז-כו) למנות על עם ישראל "שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת"(שם שם כא). הצעתו של יתרו היא במישור המשפטי, זוהי הצעה להיררכיה שיפוטית, אך האם יש בהצעה זו גם צד צבאי?

המלבי"ם (דברים א' ט) מפרש את הצעת יתרו כמינוי מפקדי צבא שישמשו גם כשופטים:

"וידוע ששרי אלפים ושרי מאות הם ממונים על צבא מלחמה ... כן יעץ לו יתרו ששרי החיל שימנה על צבא המלחמה הנכונים לכנס לארץ שהם שרי האלפים והמאות הם יהיו גם כן השופטים את העם"

זאת בניגוד למרבית פרשני המקרא[13] שרואים בתפקידם של שרי האלפים תפקיד שיפוטי בלבד. לעניות דעתי על אף שבהצעת יתרו לא מוזכר כל פן צבאי אלא רק שיפוטי, פשט המקרא הוא שתפקידם היה גם צבאי, כדברי המלבי"ם.

כל תארי השרים שמציע יתרו, למעט שרי עשרות מופעים בתנ"ך בהקשר צבאי מובהק: "וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה" (במדבר ל"א יד), "וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּו" (שמואל א' ח' יב), ובעוד פעמים רבות.[14] יתר על כן, המקום היחידי בתנ"ך שבו המונחים הללו מופעים כמונחים משפטיים במובהק הוא אך ורק בתיאור הצעתו של יתרו בשמות ובדברים.[15] בנוסף לכך, תפקיד השופט ותפקיד המפקד הצבאי במקרא הם זהים בפעמים רבות. דוגמה לכך הוא המלך. כאשר העם מבקש משמואל מלך הוא אומר:  "וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ" (שמואל א' ח' כ). דוגמאות נוספות יובאו מספר שופטים, שם מזוהה תפקיד השופט עם תפקיד המנהיג הצבאי.[16] אין זה פלא, במשטרים רבים[17] בהם לא הייתה נוהגת הפרדת הרשויות,[18] קיימת זהות בין הסמכות השופטת העליונה לבין הסמכות הצבאית העליונה.

ניתן לומר, לאור זאת, כי לצבא הישראלי של משה הייתה היררכיה צבאית ברורה וחלוקת פיקוד על פי גודל הכוחות.

ד. הריטואל הדתי במלחמות במדבר

מלחמות עם ישראל בתקופת המדבר, מעבר לצד הצבאי שבהן היוו גם ריטואל דתי. המלחמה נתפסה כמקום בו לא רק העם נלחם אלא גם ה' בעצמו.[19] המלחמה עצמה הייתה גם טקס דתי, עצם ניהול המלחמה הייה מעשה פולחן.

דבר זה נראה בבירור במלחמת עמלק, שם הגורם המכריע במלחמה הן ידיו של משה, כאשר  הוא מרים את ידיו ישראל מנצחים וכאשר הוא מורידן הם מפסידים. על ידיו של משה כתוב שם: "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ" (שמות י"ז יב), את המונח 'אֱמוּנָה' מפרשים המפרשים[20] כמין פולחן מלחמה שהשפעתו מכרעת על הקרב.

על אף ששבט לוי לא מתגייס לצבא,[21] אנו רואים כי לשם מלחמה בתורה נדרש כהן. בדברים כ' א-ד אנו רואים ציווי לכהן לדבר עם העם לפני היציאה למלחמה, וככל הנראה מלבד תפקידו המוראלי היה לו גם תפקיד פולחני בעת המלחמה. דבר זה נראה הלכה למעשה במלחמת מדיין, מלבד העובדה שה' הוא שציווה את היציאה למלחמה הזאת, אנו רואים כי בנוסף לחייל יצא גם  "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן... וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ" (במדבר ל"א ו). למלחמה יוצא גם כהן, על אף שהכוהנים והלויים פטורים משירות בצבא. תפקידו של פינחס אינו צבאי, תפקידו הוא לבצע את הטקס הדתי שבמלחמה. תפקידם של  הכוהנים במלחמה, פרט לתפקידם המוראלי הוא לשאת את כלי הקודש היוצאים עם העם למלחמה[22]. כלי הקודש הם:

1. חצוצרות התרועה. מלבד התפקיד הצבאי של החצוצרות עליו עמדנו לעיל, לחצוצרות היה תפקיד דתי. דבר זה נראה בפירוט תפקידם בעת הקרב בספר במדבר "וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" (במדבר י' ט), דבר זה נראה גם בהצמדתן של החצוצרות אל כלי הקודש בידיו של פינחס במלחמת מדיין.
2. ארון הברית. על פי הכתוב בספר שמואל א' ד' ד, ארון הברית היה נישא על ידי הכוהנים אל שדה הקרב. בספר במדבר י' לה מוסברת הסיבה: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה  קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיךָ". עם הארון כביכול נוסע ה' ומגרש את האויבים מלפני בני ישראל.[23]
3. אורים ותומים. כאשר משה ממנה את יהושע למנהיג על ישראל כתוב: " וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה" (במדבר כ"ז כא). רש"י מפרש שם: "ושאל לו - כשיצטרך לצאת למלחמה". תפקידם של האורים והתומים הוא תפקיד צבאי, בירור האם ה' רוצה במלחמה זו או לא.

בנוסף לכך, התורה מדגישה בספר דברים כ"ג י-טו את חשיבות שמירת טהרת המחנה הצבאי ומנמקת: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ" (שם שם טו). ה' נמצא במחנה הצבאי, המלחמה עצמה היא טקס דתי.

ה. מדוע הצליח הצבא המיליציוני במדבר?

במסעות בני ישראל במדבר,  היו יתרונות בצבא מיליציוני עבור עם ישראל. שיטה זו אפשרה לחיים להתנהל כסדרם פחות או יותר, כאשר הגברים חיו חיים אזרחיים במרבית הזמן, ובעת הצורך יכול היה הצבא להתארגן במהירות, ולצאת לקדם פני אויב בכמות כוחות מספקת. כוחו הרב של הצבא המיליציוני הישראלי הוכח במלחמות כנגד עמי כנען שממזרח לירדן,[24] שהיו "גּוֹיִם רַבִּים" ו"מְלָכִים עֲצוּמִים" (תהילים קל"ה י). וכן במלחמות בהם לא גויס כל העם[25] כגון במלחמת מדיין (במדבר ל"א א-כא), ובמלחמת עמלק (שמות י"ז ח-יג).

הצלחתו של הצבא המיליציוני במדבר נבעה משלושה גורמים:

1. עם ישראל היה מאוחד במסעו במדבר תחת שלטון אבסולוטי של משה שנבע מכוחו של ה'. בתקופת מסע בני ישראל במדבר לא היו יריבויות בין שבטים וכולם צייתו להוראותיו של משה. דבר זה גרם לכך שכל כוח שנקרא להתגייס התייצב מיד וללא מאבקים.
2. השטח עליו פוזר עם ישראל בתקופת המדבר הוא קטן יחסית, על פי הגמרא (ברכות נ"ד ע"ב): "מחנה ישראל כמה הוי? - תלתא פרסי". בגודל קטן שכזה ניתן למצוא את כל החיילים הנדרשים במהירות. בנוסף, הגיוס עצמו הינו מהיר שכן הכוחות יכולים להגיע במהירות רבה מקצה אחד של המחנה לקצהו השני.
3. לאנשי ישראל בתקופת המדבר לא היו קרקעות אשר עיבודן דורש עבודה וזמן, ולא היה להם צורך לדאוג לפרנסתם שכן בכל בוקר ירד המן, לחם מן השמים. ממילא, לא היה עיסוק שימנע מהם, או יעורר בהם חוסר רצון להתגייס בעת הצורך.

אף על פי שעל פי רוב צבא מיליציוני מתמקד בכמות הלוחמים ולא באיכותם,[26] אנו רואים בצבא ישראל במדבר מגמה להעדפת איכות על כמות. לדוגמה, במלחמת עמלק מצווה משה את יהושע: "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים" (שמות י"ז ט). גם במלחמת מדיין הצבא מגויס רק חלקית והפרשנים[27] שם מציינים כי למלחמה יצאו רק חיילים נבחרים. מכאן ניתן לראות כי בצבא הישראלי במדבר הושמה חשיבות גם על איכות הלוחמים ולא רק על כמותם.

ו. חשיבות האחדות הצבאית

כדי לשמור על אחדותו הצבאית של העם התורה יוצאת בכל תוקף כנגד משתמטים, שכן הם יכולים לגרום למחלוקות בנושאים צבאיים אותם מנסה התורה למנוע. התורה חוזרת ומדגישה את חשיבות האחדות של עם ישראל במובן הצבאי. אחדות זו היא קריטית בכדי שהצבא ימשיך להיות מאוחד וחזק.

דוגמא להדגשת התורה את האחדות הצבאית תינתן מפרשיית המצוות בקרבת ישראל לקרב, שם מופיעים הפסוקים הבאים:

"וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם... וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ  פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה: וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ: וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל-הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם" (דברים כ' ב-ט).

בפסוקים אלו אנו רואים את רשימת הפטורים מיציאה למלחמה, מעניין לראות כי הפטורים ניתנים רק בסמוך למלחמה, "כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה". רש"י מפרש על מילים אלו: "סמוך לצאתכם מן הספר מגבול ארצכם" כלומר ממש לפני היציאה אל הקרב.[28] מדוע שלא יינתנו הפטורים עוד לפני כן, בשעת הגיוס? מדוע בעלי הפטורים צריכים לצאת עם הצבא כולו אל הגבול ורק שם להשתחרר? סיבה אפשרית לכך היא הדגשת התורה את האחדות הצבאית. מבחינת התורה כל העם צריך לצאת לקרב, למשתחררים יש סיבות מיוחדות,[29] אך הם חייבים להתגייס כשאר העם כדי לשמור על אחדותו.

הדוגמא הטובה ביותר לחשיבות האחדות הצבאית של העם בעיני משה והתורה היא בבקשתם של בני ראובן, גד וחצי שבט המנשה לנחול את נחלתם בעבר הירדן המזרחי עוד בטרם נכבשה הארץ. לשמע טענה זו משה מתפרץ עליהם: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה" (במדבר ל"ב ו), משה לא מוכן לקבל השתמטות מיציאה למלחמה,[30] הוא כל כך מתנגד לבקשתם של שניים וחצי השבטים עד שהוא משווה אותה לחטא המרגלים. את הסיבה לזעמו של משה עליהם אנו רואים מיד: "וְלָמָּה תנואון [תְנִיאוּן קרי] אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה' ", הסיבה בגינה משה לא מוכן לקבל את טענתם לנחול את נחלתם בעבר הירדן המזרחי היא גם סיבה צבאית, משה רואה בבקשתם את הסדקים הראשונים בשיטה המיליציונית.[31]

הפיתרון בסופו של דבר מתקבל בעייני משה, שניים וחצי השבטים ישתתפו במלחמה עם שאר השבטים, ולא זו בלבד, עליהם תיפול המעמסה הקרבית העיקרית, הם יהיו החלוצים.[32]  ראוי לציין כי לא משה הוא שהטיל עליהם את העונש הזה, אלא הם על עצמם. שניים וחצי השבטים הסכימו לקחת על עצמם את המעמסה הקרבית העיקרית בתמורה לקבלת נחלות עבר הירדן המזרחי.

אף על גב שפתרון זה מתקבל, משה ויהושע ממשיכים לחשוש לקיום הבטחתם של שניים וחצי השבטים והם חוזרים ומזכירים להם אותה פעם ופעמיים לפני כיבוש הארץ.[33] בסופו של דבר השבטים קיימו את הבטחתם, כפי שנראה מיהושע כ"ב א-ד, אך נראה שפרשייה זו הייתה מלווה במתיחות רבה ובחשש עקב החשיבות של האחדות הצבאית שעמדה למבחן.

המקום בו אמורה האחדות הצבאית לבוא לידי ביטוי בצורה החזקה ביותר הוא כיבוש ארץ ישראל, ניכר כי התורה רוצה כי בכיבוש ישתתף כל העם. מלבד הראיה לכך מבקשת שניים וחצי השבטים שהבאנו לעייל, ניתן לראות זאת במקומות רבים:[34] במלחמת מדיין (במדבר ל"א א-כא) ובמלחמת עמלק (שמות י"ז ח-יג), נערכו רק גיוסים חלקיים, הפעם היחידה שבה משה ערך גיוס מלא היא במלחמות כנגד הכנעני מלך ערד, סיחון ועוג (במדבר כ"א). אולי זה מפני שהיה צורך צבאי בכך, אך אולי זה מכיוון שזוהי התחלת המערכה על ארץ ישראל בה צריך להשתתף כל העם. בספר יהושע, שבו מתוארת עיקר המערכה על ארץ ישראל ניתן לראות נקודה זו בצורה חזקה. בפרק י' בו מתוארים בקיצור מרבית כיבושי יהושע מופיע הפזמון החוזר "וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ" שבע פעמים,[35] נראה לי כי דבר זה בא להדגיש את חשיבות האחדות הצבאית של כל ישראל בעת כיבוש הארץ, בפרק זה אנו רואים את האחדות הזו באה לידי ביטוי.[36]  

המקום בו נראית אחדות זו בצורה הבוטה ביותר הוא במערכת העי. על פי המסופר ביהושע ז'-ח' לאחר כיבוש יריחו שלח יהושע מרגלים אל העי והם טענו שניתן לכבוש עיר זו על ידי 2,000 או 3,000 איש בלבד. יהושע שולח כוח כזה והוא נכשל וסובל אבדות. הכישלון, מתברר, נגרם בשל המעילה בחרם יריחו של עכן, עכן נסקל ואזי הקללה מוסרת מעל עם ישראל וניתן לכבוש מחדש את העי. אז מצווה ה' את יהושע: "קַח עִמְּךָ אֵת כָּל עַם הַמִּלְחָמָה וְקוּם עֲלֵה הָעָי" (יהושע ח' א). לשם מה נצרך גיוס כל העם לאחר שכבר הוסרה הקללה מעל העם עם מותו של עכן? אולי זה מפני שלא רק המעילה של עכן הביאה את הכישלון על עם ישראל אלא גם היציאה החלקית בלבד של העם לקרב.[37]

שאלה על חשיבות האחדות הצבאית בכיבוש הארץ יכולה להתעורר מכיבושי בני מכיר בני מנשה לבדם בגלעד עוד לפני כיבוש הארץ (במדבר ל"ב לט-מב). לכאורה זו פגיעה באחדות הצבאית של כיבוש הארץ. תשובה אפשרית לכך יכולה להיות כך: נתינת חלק ארץ לשבט לנחלה הופכת אותו משייך לכלל העם, לשייך לאותו השבט. לכן כאשר ניתן הגלעד לחצי שבט המנשה הפך האזור לשטח פרטי של מנשה ואחריות על כיבוש השטח נפלה על כתפי מנשה בלבד. דבר זה יכול להסביר גם את הכיבושים של כל שבט בנפרד בסוף ספר יהושע ובתחילת ספר שופטים.[38]

ז. שבט לוי ואי גיוסו לצבא

היוצא מן הכלל לאחדות הצבאית בזמן המדבר הוא שבט לוי. שבט לוי לא שירת בצבא, הוכחה לכך היא אי מנייתו של שבט לוי במניין שבבמדבר א', מפקד שכאמור הוא צבאי במובהק.[39] שם ישנה התייחסות לשבט לוי:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל-כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ" (במדבר א' מח-נ).

הלויים לא משרתים בצבא מפני שהם השבט המקודש והם משרתים במשכן את ה' בעצמו, "לגיון של מלך" כדברי רש"י (שם שם מט). דבר זה לכאורה עומד בסתירה לחשיבות האחדות הצבאית עליה דיברנו לעיל, אולי לכן שירותם של הלויים במשכן מכונה גם הוא "לִצְבֹא צָבָא", "צְבָא הָעֲבֹדָה" (במדבר ח' כד-כה), לומר לבני ישראל כי הלויים אינם משתמטים, אלא הם משרתים בצבא במעין חיל אחר, ותפקידם הוא לעבוד את עבודת אהל מועד.[40] האנשים העובדים באהל מועד לא יכולים גם לשרת בצבא, שכן עבודת ה' יכולה להיעשות רק במי שידיו נקיות מדם. כפי שניתן למצוא בגמרא בברכות ל"ב ע"ב: "אמר רבי יוחנן כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שנאמר: ידיכם דמים מלאו". דבר דומה אנו מוצאים גם  באבני המזבח החייבות להיות אבנים שלא הונפה עליהם חרב (שמות כ' כא).

מוזר לפיכך הציווי של משה ללויים לאחר חטא העגל: "שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ" (שמות ל"ב כז), לכאורה לפי פסוק זה ללויים היה נשק והם ידעו לאחוז בו. לעניות דעתי התשובה לכך פשוטה, הלויים שירתו בצבא בזמן חטא העגל. בתחילה עבודת הקודש הייתה אמרה להיות תפקידם של הבכורים. זאת עקב הקדשת ה' את הבכורים אליו בעת מכת בכורות. אך בבמדבר ג' מ-נא. מחליפים הלויים את הבכורים בתפקיד שומרי משמרת ה'.[41] הסיבה להחלפתם של הבכורים היא ככל הנראה חטא העגל. לאחר שהלויים הורגים את החוטאים בעגל אומר להם משה: " וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה' כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה" (שמות ל"ב כט), הפרשנים[42] שם אומרים כי בעקבות מעשיהם זה של הלויים הם זכו להיות שומרי משמרת ה'. היטב לנסח זאת ר' זכריה בן שלמה הרופא (בעל מדרש החפץ) על שמות ל"ב כו:

"מי לה' אלי- דימה שיבואו אליו הבכורים, לא באו אלא בני לוי כך זכו הלוים לגדולה ונדחו הבכורים שנאמר: קח את הלוים תחת כל בכור. ולמה לא באו הבכורים לפי שהיו בכלל החטא עם ישראל"

יוצא מכך, כי לפני חטא העגל היו הבכורים אמורים להיות משרתי ה' ולא הלויים, אי לכך הלויים שירתו בצבא כשאר שבטי ישראל, לפי זה אין פלא כי גם להם היו חרבות והם ידעו להשתמש בהן, אולם בעת ניהול הצבא לשם הכניסה לארץ, לאחר חטא העגל היו הלויים השבט המקודש והם לא התגייסו לצבא.

ח. סיכום

במאמר זה חקרתי את הצבא הישראלי בתקופת נדודי ישראל במדבר במטרה להבין כיצד התנהל מבחינה אסטרטגית. בסיומו של מאמר זה אני סבור כי ניתן לתת לכך תשובה.

הצבא הישראלי הוקם עם יציאת בני ישראל מארץ מצרים ואורגן בצורתו הסופית רק במדבר סיני. הצבא היה מיליציוני: הכוח הצבאי גויס רק בעת הצורך. החיילים נקראו לגיוס לקול תרועת החצוצרות, לגיוס מלא, או חלקי. כאשר התבצע גיוס חלקי הוא נערך באחת משתי צורות: (א) גיוס הלוחמים הנבחרים; (ב) גיוס מספר לוחמים קבוע מכל שבט. בצבא הישראלי הייתה היררכיה פיקודית מדורגת: מפקד לכל שבט (נשיא), שרי אלפים, שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות. הצבא הישראלי הוכיח את כוחו במלחמת עמלק, מלחמת מדיין ומלחמות הכיבוש בעבר הירדן. יעילותו הייתה רבה הודות לשלושה גורמים: (א) העם היה מאוחד ותחת שלטון חזק; (ב) שטח המחנה הישראלי היה קטן; (ג) פרנסתו של עם ישראל הייתה בטוחה.

עיקרון חשוב שעליו התבסס הצבא הישראלי הוא שהמלחמה היא טקס דתי. המלחמה נתפסה כמקום בו ה' מתגלה, ולכן שימשו בו תפקיד כוהנים, ונלקחו אליו כלי קודש. ערך נוסף שהיה חשוב בצבא הישראלי הוא 'האחדות הצבאית'. התורה לא הייתה מוכנה לקבל משתמטים בשום אופן. המקום בו האחדות הצבאית מתבטאת בצורה החזקה ביותר הוא בכיבוש הארץ. בכיבוש הארץ צריך שישתתף כל העם, זאת רק עד חלוקת הארץ לשבטים, אז השטח עובר להיות בבעלות שבטית ולא כלל ישראלית. היוצא מן הכלל באחדות הצבאית הוא שבט לוי שלאחר חטא העגל היה פטור משירות צבאי אך היה חייב בעבודה באהל מועד. הפטור בגיוס לצבא ניתן לבני לוי מפני שבעבודת המשכן יכלו להשתתף רק אנשים שלא שפכו דם והשתתפו במלחמות.

בהתאם כל האמור, ניתן לראות כי הצבא הישראלי היה מאורגן היטב ומסודר והיווה חלק חשוב מחיי בני ישראל בימי נדודיהם במדבר. לצבא היו תפקידים חשובים: הן תפקידים ביטחוניים; הן תפקידים חברתיים; והן תפקידים דתיים.

ברצוני לומר יתרה מזו, ישראל בעת נדודיהם במדבר, חיו במסגרת צבאית. ראינו במאמר זה שהמסגרת הצבאית הקיפה תחומי חיים רבים של ישראל בעת מסעם במדבר: אופן חנייתם ומסעם היה צבאי, הצד הצבאי היה חלק מעבודת האל שלהם, שופטיהם ומנהיגיהם היו מפקדים צבאיים וחשיבות רבה ניתנה לכך שכולם ישתתפו במאמץ הצבאי.

אני סבור שמחנה ישראל הנוסע במדבר היה מעיין צבא ה' גדול הנוסע כדי לכבוש את ארץ ישראל. עם ישראל חי בתחושה שהם חייליו של ה'. לעניות דעתי המסע של ישאל במדבר, היה מסע צבאי, מסע של צבאות ה'.

ט. ביבליוגרפיה ורשימת קיצורים

אחיטוב "יהושע",

ש' אחיטוב, יהושע עם מבוא ופירוש, מקרא לישראל, מאגנס, ירושלים, תשנ"ו.

אישידה "שופט",

ט' אישידה, 'שופט', בתוך: אנציקלופדיה מקראית ז' (ח' תדמור עורך), מוסד ביאליק, ירושלים, תשל"ו, עמ' 577-583.

ידין "צבא המילואים",

י' ידין, 'צבא המילואים אשר לדוד ושלמה', בתוך: היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא (י' ליוור עורך), מערכות, תל אביב, תשכ"ה, עמ' 350-361.

ליכט "במדבר",

י' ליכט, פירוש על ספר במדבר, מאגנס, ירושלים, תשנ"ה.

מילגרום "שיר הארון",

י' מילגרום, 'שיר הארון', בתוך: עולם התנ"ך במדבר (מ' ויינפלד עורך), רביבים , ירושלים, תשמ"ו, עמ' 68-70.

נחשון "הצלת חיים",

ע' נחשון, '"לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י"ט, טז) – המוטיבציה הדתית להצלת חיים במוסר המקרא', בתוך: שאנן י"ב (נ' אררט עורך), מכללת שאנן, חיפה, תשס"ז, עמ' 31-39.

קדרי "מילון העברית המקראית",

מ"צ קדרי, מילון העברית המקראית, אוצר לשון המקרא מאל"ף עד תי"ו, בר אילן, רמת גן, תשס"ו.

---

* תודה רבה לאבי מורי, עמיחי נחשון, על עצותיו המחכימות ועל תמיכתו בי בכתיבת מאמר זה.

[1] בקדרי "מילון העברית המקראית" עמ' 897, מופיעים שישה פירושים למילה צבא: כוח צבאי, שירות צבאי, שירות הלויים באוהל מועד, תקופת זמן קצובה, כינוי לגרמי השמיים וכינוי למלאכים. כאן, ביציאת מצרים לא סביר שום פירוש מלבד כוח צבאי; ישנן עוד פסוקים בפרקי יציאת מצרים המזכירים את המילה צבא, עיין: שמות י"ב מא, ובתחילת התהליך של יציאת מצרים: שמות ו' כו.

[2] רש"י, ספורנו, רשב"ם, כלי יקר, אבן עזרא; רש"י מנסח זאת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: "אין חמושים אלא מזויינים".

[3] פסוק זה מופיע מיד לאחר הפסוק "כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה", אולי בא המקרא לומר לנו שלא נבין על פי פסוק זה כי עם ישראל לא היה מוכן למלחמה, הוא היה חמוש ומוכן, אלא שה' לא רצה להטיל את עם ישראל לקרב בשלב כה מוקדם.

[4] 'מיליציה' פירושה: צבא אזרחי, אנשים נושאי נשק. בצבא מיליציוני החיילים חיים את חייהם כרגיל במרבית הזמן והופכים לחיילים רק בעת הצורך. היפוכו של הצבא המיליציוני הוא צבא מקצועי בו המלחמה היא מקצועם של הלוחמים. 

[5] עיין להלן על חשיבות האחדות הצבאית.

[6] אלו שתי האפשרויות לגיוס חלקי של צבא מיליציוני הנמנות בידין "צבא המילואים", עמ' 356.

[7] כך למשל טוען ליכט "במדבר" כרך ג' עמ' 128: "בצבא המשלוח הקטן מיוצגים השבטים במספר לוחמים שווה, להביע את העיקרון (הבלתי מציאותי) של שוויון השבטים".

[8] כך גם אומר הרמב"ן בסוף המניין (במדבר א' מה) אומר בפירוש כי המניין הוא צבאי לבדיקת כוחו הצבאי של עם ישראל טרם כניסתו לארץ, שכן לפני חטא המרגלים היו אמורים בני ישראל להיכנס לארץ מיד: "והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם 'כל יוצא צבא בישראל', כי המנין מפני צבא המלחמה".

[9] הנשיאים היו מפקדי הצבא, ראיה לכך היא מבמדבר י' יד-כז, שם הנשיאים של כל שבט מוזכרים כ"עַל צְבָאוֹ" של שבטם. הרמב"ן שם אומר זאת בפירוש: "אולי בא הכתוב לומר, שגם בלכתם בדרך ילך הנשיא בראש צבאו שיעשו מצותו וישכון כמלך בגדוד ולא ילכו כצאן אשר אין להם רועה, ולא שימנו להם אחר לזה כאשר יעשו משוח מלחמה".

[10] חלוקה של הצבא לארבעה דגלים של שלושה שבטים כל אחד היא במובהק צבאית, ראיה לכך תינתן מהתפקידים שניתנים לכל דגל כגון 'מאסף' לדגל מחנה דן (במדבר י' כה) שהוא מונח צבאי כפי שרואים ביהושע ו' ט, יב; ישעיהו נ"ב יב (לביטוי 'מאסף' בישעיהו נ"ב ישנן פרשנויות אחרות, אך מרש"י ומהאבן עזרא שם ניתן להבין שזהו מונח צבאי).

[11] ליכט "במדבר" כרך ג' עמ' 119 מציין כי החצוצרות שימשו גם להעברת פקודות בעת הקרב; אם זאת וודאי כי תפקידן של החצוצרות היה בעיקרו דתי, עיין להלן בחלק על הריטואל הדתי במלחמה.

[12] יתכן כי גם הנשיאים היו חלק מההיררכיה הצבאית שתוצג לעיל. עיין באבן עזרא על שמות י"ח כא שמעלה את האפשרות כי היו רק 12 שרי אלפים והם נשיאי השבטים. ניתן לומר כך גם על פי הביטוי "רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י' ד) שנאמר ביחס לנשיאים בהשוואה לביטוי "שָׂרֵי אֲלָפִים".

[13] רש"י, רמב"ן, אבן עזרא, כלי יקר, רשב"ם. ניתן לומר כי זהו גם פשט הכתובים שכן אין בפרשיה זו שום אזכור למינוי צבאי.

[14] במדבר ל"א מח, נב, נד; דברי הימים א' כ"ו כו; דברי הימים ב' י"ז יד; דברי הימים ב' כ"ה ה.

[15] דברים א' טו.

[16] עיין למשל: "וַיָּקֶם ה' שֹׁפְטִים וַיּוֹשִׁיעוּם מִיַּד שֹׁסֵיהֶם" (שופטים ב' טז), "וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא לַמִּלְחָמָה" (שופטים ג' י). המנהיגים הצבאיים שופטים את ישראל (שמשון יפתח), וכן להיפך, השופטים מושיעים את ישראל צבאית (דבורה). לעיון על היחס בין שופט למנהיג במקרא עיין אישידה "שופט" עמ' 577 שמסביר על פי שפות המזרח הקדום כי המונח 'שופט' פירושו מנהיג ולאו דווקא מכריע בדין.

[17] אשור, בבל, רומא, יוון ההלניסטית ועוד.

[18] חלוקת השלטון לשלוש רשויות שונות המאזנות ובולמות אחת את השנייה, הרשות המחוקקת, הרשות השופטת והרשות המבצעת.

[19] במקומות רבים בתורה נאמר במפורש כי ה' הוא שנלחם את מלחמות ישראל. ראה: שמות י"ד יד, כה; דברים כ"ג טו; כ' ד.

[20] רש"י רואה בהרמת הידיים של משה תפילה, "ידיו באמונה פרושות השמים בתפלה נאמנה ונכונה"; רמב"ן ואבן עזרא רואים בידיו של משה כעין מצבה כדי להזכיר לישראל את אביהם שבשמיים, על דרך מאמר הגמרא (ראש השנה כ"ט ע"א): וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים".

[21] ראה על כך בהרחבה להלן.

[22] בשלושת הכלים שציינתי כתוב בפירוש כי הכוהנים או הלויים הם אלו שנושאים אותם. בחצוצרות כתוב: "וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת" (במדבר י' ח), וכן אנו רואים במלחמת מדיין שפינחס הכהן הוא שנשאם; בארון כתוב: "וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' " (דברים ל"א כה); באורים והתומים כתוב: "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (שמות כ"ח ל)

[23] עיין במילגרום "שיר הארון" עמ' 70, שמסביר כי הפסוקים האלו ממחישים את תפקידו הצבאי של הארון.

[24] הכנעני מלך ערד (במדבר כ"א א-ג), סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן (במדבר כ"א כא-לה).

[25] עיין להלן על חשיבות האחדות הצבאית בכיבוש הארץ, אולי לא נערך מעולם גיוס מלא על ידי משה אלא בכיבוש הארץ.

[26] עקב העובדה שבצבא מיליציוני החיילים לא מתאמנים זמן רב ומקצועם הוא לא הלחימה, בדרך כלל כוחות מיליציוניים נחותים מכוחות מקצועיים. זאת על אף שקיימים מקרים בהיסטוריה בהם ניצח צבא מיליציוני צבאות מקצועיים.

[27] רש"י, רמב"ן; מעניין לראות כי הנבחרים למלחמת מדיין על פי המפרשים הם דווקא החכמים והצדיקים ולאו דווקא גיבורי המלחמה. אולי ניתן לומר על פי המילים "חֲלוּצֵי צָבָא" (במדבר ל"א ה) שהם היו החיילים המובחרים. להרחבה על מושג 'חלוצי צבא' עיין במאמרו של אבי: נחשון "הצלת חיים" בעמ' 37.

[28] עיין ברבי שבתאי משורר בס (שפתי חכמים), שמדגיש את הצד השני, שהפטורים לא יחולקו לפני הקרב ממש אלא בגבול, בספר.

[29] כדאי לשים לב כי התורה טורחת לתת סיבה לשחרורו של כל אחד מן המשתחררים, נראה כי התורה מדגישה, על אף שהיא משחררת חיילם רבים (אצל גדעון למשל, שופטים ז' ג, למעלה משני שליש מחייליו היו יראים ורכי לבב ולפיכך לא יצאו לקרב), שכל אחד המשתחרר צריך סיבה מיוחדת לשם כך.

[30] הספורנו אמנם מסביר כך, שבעייתו של משה היא צבאית, אך ישנם גם הסברים אחרים לזעמו של משה. רש"י והרמב"ן מפרשים כי משה חשב כי השבטים מבקשים את בקשתם מתוך פחדנות, ואחיטוב "יהושע" (עמ' 78) מסביר כי משה כעס על אנוכיותם של השבטים.

[31] עיין להלן שם נראה כי יש חשיבות לאחדות הצבאית בעיקר בכיבוש הארץ. חששו של משה אינו רק מפני הסדקים בשיטה המיליציונית אלא גם מפני פירוד האחדות הישראלית בזמן כיבוש הארץ.

[32] עיין ביהושע א יד: "וְאַתֶּם תַּעַבְרוּ חֲמֻשִׁים לִפְנֵי אֲחֵיכֶם כֹּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל וַעֲזַרְתֶּם אוֹתָם" וכן בדברים ג' יח: "חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל בְּנֵי חָיִל", תפקידם של שניים וחצי השבטים היה כבד משל שאר השבטים, הם היו חייל החלוץ, הראשונים לבא במגע עם האויב. (רש"י על יהושע ו' יג אומר כי הסיבה שבני גד ובני ראובן היו חיל החלוץ היא מפני שהם היו החיילים הטובים ביותר, אך לכאורה הפשט הוא שזהו עונש שניתן להם על בקשתם להישאר בעבר הירדן המזרחי.); על מושג החלוץ ומשמעותו עיין במאמרו של אבי: נחשון "הצלת חיים" עמ' 37, שם הוא מסביר את פירושו של מושג החלוץ ואת תפקידם של החלוצים. ממאמרו משתמע כי כדי להיות ה'חלוץ' נדרשת תעוזה רבה וכן אמונה בה'.

[33] דברים ג' טו-כ; יהושע א' יב-יח. הנצי"ב (העמק דבר) על פס' ל כותב שמשה לא חשש מכך ששניים וחצי השבטים לא יצאו למלחמה כלל, שכן שאר השבטים לא היו מאפשרים להם את זה. חששו של משה היה בדבר הבטחתם להיות החלוצים, שמא לא ירצו לקיים הבטחה זו שכן אי אפשר להיות חלוץ  "אלא ברצון ובחשק הלב", כדבריו.

[34] אף על פי שנושא מאמרינו הוא ימי משה במדבר, כדי להבהיר נקודה זו אגלוש לספר יהושע ואביא ראיות משתי פרשיות שם.

[35] פסוקים: טו, כט, לא, לד, לו, לח, מג.

[36] אחיטוב "יהושע" עמ' 175 מדבר על הפזמונים החוזרים בפרק י' בלא להתמקד בחזרה שציינתי, ומביא הצעה אחרת. הוא מסביר כי חזרות אלו באו להראות כי גורל כל ערי הדרום היה זהה, תבוסה וכיבוש על ידי יהושע.

[37] ישנם גם פירושים אחרים: מצודת דוד מסביר כי יציאת כל העם לקרב והתחבולות באו כדי להטעות את הגויים שיחשבו כי הניצחון של ישראל בא להם מרוב כוחם ותחבולותיהם ולא בשל התערבות אלהית, ויתאספו למלחמה כנגד ישראל. כך יוכל עם ישראל להשמיד אותם בקרב גדול ולא יצטרך לנדוד מעיר לעיר.

סיבה נוספת מביא אחיטוב "יהושע" בעמ' 132 שטוען כי אף על פי שהקללה הוסרה נצרכת גם 'תשובה' במובן האסטרטגי ויש לצאת בכוח גדול יותר.

[38] במקרים רבים בסוף יהושע אנו רואים כיבושים פרטיים. ראה לדוגמה: יהושע ט"ו יד-יז; י"ז טז-יח ועוד. בתחילת ספר שופטים (פרק א') אנו רואים שוב כיבושים של שבטים בודדים ולבסוף בסוף הספר (פרק י"ח) אנו רואים את שבט דן וכיבושיו לבדו.

[39] עיין שם ברשב"ם שכותב בפירוש כי אי המניין של הלויים עם אנשי המלחמה אומרת כי הם לא יוצאים למלחמה.

[40] עיין בליכט "במדבר" כרך א' עמ' 4 שכותב כי הפטור של הלויים משירות בצבא בא גם כדי לפצות אותם על הסיכון שהם לוקחים בבואם אל הקודש.

[41] את העובדה שהלויים באים תחת הבכורים אנו רואים גם בבמדבר ח' ה-כו.

[42] רש"י, אבן עזרא, ספורנו.