שירת ההפרשות - מנשר נגד השירה הרליגיוזית (נכתב לפני כשנה)

א.

היום חזיתי במופע חשפנות.

ישבתי בערב שירה לכבודה של משוררת זקנה, לרגל הוצאה של מבחר משיריה בספר. היא ישבה אל השולחן וסביבה משוררים עמיתים צעירים, ומורי וחוקרי ספרות. המשוררת לבשה שמלה לבנה מעוטרת, שהשוותה לה מראה של ילדה מזוקנת, מקומטת, מאופרת בכבדות, שובבית ובתולית משהו.

עמיתיה קמו בזה אחר זו ובזו אחר זה לנאום בשבח שירת המשוררת. הם דיברו מילים יפות וחנפות, פיארו והפליגו בשבח שירתה. הקהל חייך בהנאה והמשוררת בהתרגשות. כל אחד עמד ודיבר כרבע שעה וניתח ודש בכמה משיריה לעיניה, לאחר כל דיבור הקהל מחה בכפיו והמשוררת הודתה לדובר ודיברה אף היא בשבח שירתה.

ניכר שהיה ערב שירה מוצלח ומעניין, הקהל הקשיב בשקיקה לדברי המשוררים, המשוררת הוחמאה  עד מאוד, וכל אחד מן הדוברים זכה לבמה הראויה לו.

רק אני חשתי גועל. ישבתי שקוע בכיסא, מסיט את העיניים אל מתחת לשולחן, לא להביט. קבס עלה בגרוני, ותסכול בפני, הבנתי אז: זה מופע החשפנות של הנפש.

פתאום ראיתי את המשוררת הזקנה, המקומטת, כחשפנית במועדון לילה אפל, עטופה בשמלה לבנה ומעוטרת, ילדותית משהו. ועולים משוררים עמיתים וידידים משכבר ומפשיטים אותה. ראיתי כיצד עולה כל אחד מן הדוברים ותולש עוד פיסות אחדות מבגדיה, מן השמלה היפה, לחשוף את גופה הזקן, הכעור והעלוב שתחתיה. ראיתי אותה מעונגת, נענית בשקיקה לדברי מאהביה, תולשת פיסות נוספות מן כיסוייה, חושפת עור קמוט ומסכן.

הקהל שוב מחא בכפיו, שוב חייכה היא בעינוג, פושטת מחלצותיה. רק אני, בסלידה, מביט אל מתחת לשולחן, לא לחזות במראה המביש המתחולל לנגד עיני.

וזה נמשך כה רבות, כל דובר אוחז באיבר מאיבריה, אותו היא נותנת בשמחה, ובא בו בתשוקת תאווה. וגופה כה שמוט מתחת פיות  הדוברים. כך עוד ועוד, במופע חשפנות, עד סיום הערב, עד אורגזמת הרגש האחרונה.

פעם חשבתי או שמעתי מאדם, ואולי שמא ראיתי באיזה כתוב כי ההבדל בין משורר לזונה אחד הוא: הזונה מוכרת את גופה, והמשורר את נשמתו. דפדפתי היום במדף ספרי השיר אשר בספריה, וראיתי בו בית בושת נפשי. משוררים מקושטים למולי, במי ארצה לבוא בתאווה? ואני מלקק בתשוקה את נפשותיהם העירומות, שוקע שוב ושוב לתוכם.

ב.

לאחרונה נתגלגל לידי ספר חדש המלקט מסות העוסקות בשירה, פרי עטו של המשורר זוכה פרס ישראל, נתן זך.[1] בליבו של הספר מונחת מסה שהייתה לשם, הלא היא המסה 'הרהורים על שירת אלתרמן',[2] מסה שמזה כמה חודשים תרתי כדי לקרוא. המסה, שנתפרסמה באחד מן הגיליונות הראשונים של כתב העת 'עכשיו', בשנת 1959, נחשבת לאחת המסות החשובות שבטאו את השקפת עולמה של חבורת 'לקראת', חבורת משוררים בני דור המדינה שהובילה מהפכה בעולם השירה העברית. אותה חבורת 'לקראת', שנתן זך עמד בראשה והיו חברים בה בין השאר: יהודה עמיחי, דוד אבידן, אריה סיוון, גבריאל מוקד ועוד, הייתה חוד החנית של 'הדרך החדשה' בשירה העברית. המהפך הקל ביותר לזיהוי של חבורה זו הינו החדרת השיר נטול החרוז ובעל הריתמוס החופשי אל מרכז הבמה בשירה העברית, בכך בדיוק עוסק מאמרו של זך.

המאמר הותיר אותי במחשבות.

טענתו של זך היא שהשירה חייבת להשתחרר מכבלי המשקל הקבוע ומן החריזה הנוקשה שאחזה אותה בימי אלתרמן ולפניו. השירה אליבא דזך חייבת למצוא לה דרכים חדשות של כתיבה שלא יהיו מוגבלות בכבלי המשקל והחרוז. שירתו של אלתרמן, המייצגת את השירה בימיו, היא, מבחינתו של זך: מצטעצעת, פשטנית, סתמית, דלה ופתטית, לכן נדרשת שירה מסוג חדש.

אולם למה? מה המניע הדוחף את נתן זך להקריב את כל האמצעים הספרותיים הרווחים בימיו?

התשובה במילה אחת היא: 'רגש'. זך רואה בשירה כלי לביטוי נפשו של המשורר וצורת הסתכלותו שלו על העולם בצורה מושלמת, אי לכך משקלים וחריזות המכבידים על הכותב בניסיונו לשקף את תמונת נפשו הינם מיותרים, מכבידים ומזיקים. זך יוצא בדיוק על נקודה זו כנגד אלתרמן לקראת סיום מאמרו:

"פתטיות פשטנית זו מזכירה לנו את העובדה, שאלתרמן יודע לנסח הרבה יותר משהוא מסוגל להרגיש. עובדה נכבדה עוד יותר: הדברים שהוא יודע לנסח באים כתחליף לדברים שהוא, כמשורר, היה צריך להרגיש".[3]

הנה לנו הקרבתו של זך את הניסוח לטובת הרגש. הביטוי המופיע: 'שימוש שירי' הוא בלי שמץ של ספק, מן ההקשר, רגש, השיר הוא רגש. המשורר, על פי זך, הוא אדם רגיש המודע לרגישותם של הדברים שמסביבו ואל הדברים שבו. המשורר מביט אל הדברים בעיין רגישה ומשקף אותם. כך, מוקדם יותר באותה המסה:

"לאט-לאט מגיעים אנו למסקנה, כי אצל רב-מג זה של המילים (ואלתרמן הוא באמת אש מילים) פגום דבר יסודי ביותר כמשורר – פגומים אצלו כליה של הרגישות הפתוחה אל עולם האנשים והדברים. פגומה אצלו היכולת להיות אדם משתתף בעולם ולתת ביטוי לכך"[4]

זוהי מהפכה של ממש בהסתכלות על השירה. זך שהיה מושפע מן השירה האנגלית, ולא מהשירה הרוסית כקודמיו, משנה לחלוטין את הסתכלותנו על השירה. אם בדור שלפניו הדגש בשירה הוא על צורת ההגשה, 'מיטב המילים במיטב סדרן' כמאמרו של קולריג', זך טוען כי הדגש בשירה הוא הצגת העמוק שבנפש האדם בצורה מדויקת. עם קצת מחשבה יתאפשר לומר שזוהי כוונתו בהגדרתו את השירה כ"כל מה שלא ניתן להביע בדיבור או בפרוזה",[5] ביטוי טוב של רגש גולמי.

ניתן לסכם ולומר שאם בתקופת המקרא עיקר השירה היא החזרה והתקבולת, בשירת התחייה ובדור תש"ח הדגש הוא על החריזה ועל המשקל, בשירת דור המדינה הדגש הוא על נפשו של המשורר, נפשו הערומה.

ג.

יש להניח כי בשפתן של היענים הביטוי 'טומן את ראשו בחול' משויך לבני האדם דווקא. אולם, הבה נפקח את עינינו ונודה כי מצב עולם השירה בארץ הקודש רע ביותר. אולי המצב לא רע כמו במקומות אחרים, אולי הוא לא רע כמו בעבר, אולם המצב רע, באו ונודה בכך.

מספר קוראי השירה העכשווית שווה בקירוב למספר כותביה, חוקריה, למספר כתבי העת לספרות ושירה ולמספר חבורות השירה הקיימות בארץ. בחור תמים כמוני, המבקש להכיר את עולם השירה, מוצא כי זהו לא עולם – אלא עול. יש לנו את הליקון, וכתם, ועמדה, ומאזניים, והו, ומאגמה, ומעין, ומשיב הרוח, ושבו, ודקה, ומטעם, וכרמל... ואלהים! כמה כבר אנשים קוראים את ים המלל הזה!

במדינת ישראל ניתן למצוא גם חבורות שירה למכביר. לעיני נער כמוני, שאינו מעורה כל צורכו בשירה נראה כאילו כל משורר או משוררת בארץ הזאת הינו חבורת שירה בפני עצמה. ומובן מאליו, אם יש חבורות שירה בשקל לקילו, יש מריבות ושנאה בעשרים אגורות לטון. לך תדע מי כועס על מי, מי סבור שמי כותב שירה רדודה, מי לא מוכן לדבר עם מי ומי שונא את מי שנאת נפש.

יתכן שאינני מבין, יתכן שהמחלוקות בין חבורות השירה הן 'לשם שמיים' והינן עקרוניות ומהותיות, אולם איך זה נראה? ואת מי זה מעניין?

והיפה והמצחיק בכל הסיפור הזה, שכל עולם השירה מעניין רק את עצמו, ועוד  מניין וחצי אנשים פחות או יותר. כמה כבר אנשים קוראים שירה עכשווית? כמה כבר אנשים מתעניינים בשיריהם של משוררים צעירים, פרובוקטיביים וחסרי שם?

השירה העכשווית איננה אהודה, חסרי ההבנה בשירה אינם מבינים אותה. אני שומע טענות כלפי השירה על כך שהיא 'גיבוב מילים', על כך ש'כל ילד יכול לכתוב כך'. אני שומע טענות לאחרונה שאומרות ש'כל מה שנכתב אחרי שירת ימי הביניים אינו שירה', 'מיום שמתה לאה גולדברג בטלה שירה מישראל' וכן הלאה. עולים במוחי ספרים מתקופות קדומות, אפלטון למשל, שם ניכר שבשפת היום יום של בני האדם המשכילים שולבו שורות שיר. היום המצב רחוק מכך, בשירה משולבות שורות דיבורי יום יום ולא להפך. השירה נגררת אחר השפה ולא מובילה אותה, המשוררים נגררים אחר התרבות ולא מובילים אותה.

עולם השירה מודע לכך שהוא אינו מוערך ואהוד. אני רואה כתבי עת רבים החורטים על דגלם את השבת השירה אל העם, כתבי עת רבים, אולם השירה איננה חוזרת. חלקם ממש מעוררים גיחוך, כתבי הרוצים להחזיר את השירה אל העם ואפילו אני, הלהוט בחודשים האחרונים אחר דברי שיר, אינני יודע על קיומם אלא לאחר עיון ממושך.

סיכומו של דבר, עולם השירה בשפל מסוים, הוא קרוע במחלוקות פנים ובשנאה, הוא מפוצל לתתי תתי גוונים והוא איננו מוערך על ידי הקהל הרחב. קיימת אינפלציה נוראה בשירה, ואינפלציה כידוע, מורידה את שער המטבע, מטבע השירה.

ד.

ברצוני לטעון כי יהיה קשה עד בלתי אפשרי להשיב את השירה אל העם. זאת מפני שהשירה דורשת מן הקורא יותר מכל אומנות אחרת, ועקב כך מטרתנו לשיפור מצב השירה איננה צריכה להתמקד בקהל הרחב.

האומנות הכתובה, ככלל דורשת מן הקורא יותר מכל אומנות אחרת. ראשית, הקורא באומנות הכתובה הוא אקטיבי, הוא קורא, בניגוד למאזין למוסיקה, לצופה בציור או בפסל הפאסיביים. אם במוסיקה האומנות מוגשת אל הקורא, בשירה הקורא נדרש לגשת אל האומנות ולקרוא אותה בעצמו. זהו מאמץ רב מצד הקורא, דבר המרחיק אותו מן האומנות הכתובה. בשירה דבר זה יותר קשה שכן בשל העובדה שהשירה היא מדויקת יותר ותמציתית משאר סוגי הכתיבה, נדרש הקורא לכפל ריכוז ולמאמץ רב יותר.

שנית, באומנות הכתובה נדרש דמיון. אם בציור ניתן לראות צורות אותן ניסה הצייר לתאר, באומנות הכתובה נדרש הקורא לדמיין את אשר הוא קורא. הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה עמד על כך שבין המילה הכתובה או הנאמרת לבין משמעותה קיים 'דיפראנס', פער, עליו נדרש הקורא לגשר באמצעות דמיון. בשירה דבר זה עוד יותר קשה שכן השירה היא בדרך כלל מעורפלת יותר משאר מיני הכתיבה, פעמים רבות אין בה מהלך המתואר היטב, ואי לכך הקורא נדרש לדמיון כפל כפלים ולמאמץ רב.

בשל הדברים האלו יהיה קשה מאוד לגרום לקהל הרחב לאהוד שירה. אבל טענתי היא מרחיקת לכת מכך, אין צורך לנסות לגרום לקהל גדול יותר לקרוא שירה.

בכל אומנות ישנם שני סוגים, אומנות שמטרתה היא לגרום הנאה לצורכים אותה ואומנות שהיא רק אומנות לשם האומנות. ישנה מוסיקה כבדה ומוסיקה קלה, ישנה ספרות נמוכה וספרות גבוהה, ישנה פזמונאות וישנה שירה. האומנות הגבוהה לא צריכה להתחשב בצורכי ההמון, היא מגדל שן אליטיסטי מעצם הגדרתו שאין לו צורך להתחשב בדעותיהם של ההמון. מטרתה של האומנות הגבוהה היא אומנות לשם האומנות, שאיננה תלויה בדעותיהם של אנשים שלא מבינים בה.

אם כל זאת, ברור שגם האומנות הגבוהה צריכה שיהיו אנשים שיעריכו אותה, אולם זו צריכה להיות הערכה ולאו דווקא הנאה. האומנות הגבוהה איננה שואפת ליצור אצל האדם הנאה, היא שואפת ליצור אצל האדם חוויה עמוקה יותר וקשה להגדרה.

אם כן, השירה שהיא אומנות גבוהה איננה צריכה לפנות כלל לקהל הרחב, אלא רק אל האנשים שמעריכים אותה. אולם ניכר כי אל השירה העכשווית אין אפילו את הערכה, הנדרשת לאומנות הגבוהה, בהמשך ננסה להסביר מדוע, וכיצד ניתן לשנות את הבעיה הזו.

ה.

השירה היא סוג האומנות הנכתב והעתיק ביותר.

לאחרונה דיברתי עם אישה אחת שאמרה לי שכל אדם משכיל כותב שירה. היא אמרה שכל אדם משכיל, אם יאמר שאינו כותב שירה הוא משקר, לבטח הוא לפחות פעם, במקרה, שרבט כמה שורות שיר לעצמו. בשנה האחרונה גיליתי, כמה פעמים כי במחשביהם של אנשים, אפילו אנשים הרחוקים מאוד מעולם השירה, קיימות תיקיות סודיות ובהן שירים פרי עטם. ניכר שאנשים אלו לא רואים ערך בקריאה של שירה או בפרסומה, הקשר שלהם לשירה מתבטא בכתיבה בלבד, מה שנקרא 'כתיבה למגרה'.

השירה היא גם אחד מסוגי הכתיבה העתיקים ביותר. עוד בטרם נכתבו סיפורים וקבצי חוקים, עוד בטרם נכתבה כתיבה עיונית, מחקרית ועיתונאית, נכתבו כבר הפואמות הגדולות של שומר הקדומה. יותר מאלף שנה לפני הספירה נכתבו 'אנומה אליש' ו'עלילות גלגמש'.

מדוע, אם כן, השירה היא כה נכתבת?

פעם טען באוזניי אחד מתלמידי הישיבה שבה אני לומד כי שירה אמוציונאלית היא 'קקי ופיפי'. פירוש: כשם שגוף האדם נצרך לנקביו, הנפש אף היא נצרכת לנקביה, השיר הרגשי הוא הפרשותיה של הנפש. אם כן, כל שירה שיש בה רגש היא מאוסה וצריכה לעורר גועל אצל האדם, בדומה לצואה ולשתן. שירה רגשית, על פי דבריו, אסור לה שתתפרסם, היא שירה פסולה ומגעילה.

"אין זה אומר", אמר לי, "שאין לכתוב שירה, להיפך, חייבים לכתוב שירה, כדי לא לעבור על לאו של 'בל תשקצו'. אולם זאת אינה אומנות. אדם המפרסם שירה אמוציונאלית דומה לאדם המורח את צואתו על הקיר, דבר זה צריך לעורר סלידה בקרב בני האדם ולא הערכה".

שירה טובה, לפי שיטתו, היא שירת השכל, שירה שבבסיסה מבנים מורכבים, חריזה נוקשה, אמצעים ספרותיים מורכבים, שירה הפונה אל שכלו של האדם ולא אל הרגש שלו. אותו תלמיד, לפיכך, סבור כי 'תור הזהב' של השירה העברית זוהי שירת ימי הביניים, המורכבת לכתיבה, ושירה עכשווית היא 'קקי ופיפי' וחסרת ערך.

ניכר שבדבריו טמונה התשובה בדבר נפוצותה של השירה. כשם שהטלת גללים הינה תכונה אצל האדם מאז בריאתו, כך גם השירה. לכן שירה היא כה עתיקה וכה נפוצה, זוהי דרך תרבותית לאדם לפרוק את נפשו.

אולם עם תשובה לשאלה אחת מתעוררת שאלה אחרת, האם באמת כל שירה מבוססת רגש הינה פסולה? האם כל השירה הנכתבת כיום, שווה לאסלה ולביוב? מחובתנו להתמודד עם אמירה זו ולנסות להגדיר מהי שירה טובה ומהי 'שירת ההפרשות'.

ו.

אינני מסכים עם אותו תלמיד מישיבתי, לעניות דעתי לא תיתכן שירה טובה בלא רגש. יתרה מזאת, בבסיסה של השירה עומד עומק רגשי, חומר הגלם ממנו נבנית שירה הוא רגש. אני סבור שאם יעיין אותו תלמיד בשירת ימי הביניים החביבה עליו יגלה שגם היא מיסודה בנויה מרגשות עזים שהובעו בשיר.

עם זאת, אני חושב שכל קורא שירה חש לעיתים כי קיימת שירה שהיא 'שירת הפרשות'. לעיתים בקריאת שיר מתגנבת אל ליבנו תחושה כי זהו פסולת נפשו של המשורר, רגשותיו האינטימיים שלא נועדו לקריאת הקהל אלא להשלכה אל הביוב הנפשי. אם כן, קיים יסוד של אמת בטענתו של התלמיד, הבה נגדיר אם כן מהי שירת הפרשות.

לעניות דעתי יש להפריד בין שני סוגי שירה. כל שירה טובה מוכרחת להיות טעונת רגש, אולם יש שירה שהרגש בה הוא כלי כדי ליצור יצירת אומנות גבוהה, ויש שירה שכל מה שקיים בה הינו רגש עירום. שירה מן הסוג הראשון היא אומנות גבוהה, היא ראויה ואף רצויה לפרסום, אבל שירה מן הסוג השני היא שירת הפרשות מאוסה.

אשאל שאלה: בכדי לכתוב סימפוניה קלאסית נדרש המלחין ללמוד תיאוריה של המוסיקה שנים ארוכות, לשלוט בתווים ובכלים ולחשוב כל העת על המנגינה וההרמוניה. בכדי לצייר ציור חשוב, נדרש מהצייר לימוד ארוך של תורת הצבעים ופרספקטיבות. האם באמת בשירה לא נדרשת שום מומחיות מן הכותב? האם כל ילד יכול לקחת לידו דף ועט ולהיות משורר גדול?

אין לי ספק בכך שרגש הוא מרכיב הכרחי בשירה טובה, אולם הכרחי שהוא לא יהיה המרכיב הבלעדי. שירה טובה איננה רק חרך הצצה אל נפש המשורר, שירה טובה היא אומנות העומדת בזכות עצמה, אומנות בעלת אמירה חזקה, אומנות המרחיבה את דעתו של האדם. בכדי ליצור אומנות גבוהה נדרשת בנוסף אל הרגש העמוק גם מומחיות ספרותית, שליטה מעולה בשפה ואמירה בעלת משמעות כלפי העולם.

אמרה לי פעם אישה אחת שכל אדם משכיל כותב שירה, אסייג עתה את אמירתה: כל אדם משכיל כותב שירת הפרשות, אך כדי לכתוב שירה גבוהה נדרשת מומחיות ומקצועיות רבה.

ז.

ומה בכל זאת מוצאים אנשים בשירת הפרשות המתפרסמת?

לא מזמן דיברתי עם איש חינוך אחד, היה זה בשבוע שלאחר גמר תוכנית הריאליטי 'כוכב נולד', והוא ביכה על הידרדרותו  של עם הספר. הוא ביכה על כך שחמישים אחוזים מן העם שהעניק לעולם אנשים כמו משה, ישו, הרמב"ם, איינשטיין ופרויד צופים בתוכנית ריאליטי רדודה. איש החינוך דיבר על מותו של הספר, הטיח כלפי העם ושאל לאן נעלמה האינטליגנציה.

ובאמת, מדוע תוכניות אלו כל כך מעניינות את הקהל הרחב? אני חושב שזה בשל יצר החטטנות שבאדם. אדם מעצם טיבו אוהב לתחוב את אפו לחיי אנשים אחרים. היכולת לעקוב אחרי חבורת אנשים קוסמת לקהל הצופים וגורפת רייטינג רב. יצר החטטנות הבלתי נלאה גורם לבני אדם מהוגנים, תרבותיים, לנטוש את ספריהם ולצפות בזעיר הדרמה החטטנית ש'כוכב נולד' יכול להציע להם.

שירת הפרשות ממלאת בדיוק את אותו צורך רדוד, אך בגרסת התרבות הגבוהה. אנשים הקוראים בהתלהבות שירת הפרשות אינם אנשי תרבות, הם חטטנים, אינם מתעלים וחווים חוויה רוחנית בשירה, אלא מספקים  איזה צורך יצרי שבאדם.

אין זה מתפקידה של האומנות לספק את הצורך הזה. את זה ניתן למצוא די והותר בתוכניות ריאליטי ובמדורי רכילות בעיתונים,  האומנות חייבת לשאוף לגבוה מכך, ליצור חוויות עמוקות ולמלא צרכים תרבותיים נעלים שקיימים באדם.

ח.

הקו בין שירה רגשית גבוהה לבין שירת ההפרשות דק ביותר ויהיו שיגידו שאינו קיים. בשיר אחד לעיתים ישנו חלק אחד גבוה ונשגב ובשורה שלאחריו ישנה הפרשה נפשית. עם כל זאת, אנסה בשורות הבאות לחדד את ההבדלים בין השירה הגבוהה לנמוכה ולהציע מדדים בהם יוכל המשורר לבחון את שירתו.

מפורסמת השאלה השגורה בפי מורות לספרות: "למה התכוון המשורר בשירו?" לדעתי שאלה זו מתאימה לשירת הפרשות ולא לשירה גבוהה. שאלה מקבילה שתתאים לשירה הגבוהה היא: "למה מתכוון השיר?"

שירה טובה אסור לה שתהייה מחוברת אל המשורר בקשר בל ינתק, אסור שבכדי להבין את השיר על בוריו יצטרך הקורא להעלות אל מול עיניו את דמות המשורר. שיר טוב חייב להיות עומד לבדו בזכות עצמו. רק כך ניתן לכתוב שירה נצחית, שכן שירה שהינה חלק מן המשורר ולא ניתנת לקריאה מנותקת ממנו – חייה בערך כאורך חיי המשורר. גם אם יצירה מושפעת מן הביוגרפיה, מן הסביבה או מתפיסת העולם של המשורר היא חייבת לעמוד באופן עצמאי. יצירה טובה חייבת לדבר בעצמה ולא רק לדובב את המשורר.

בשירת הפרשות השיר הוא בסך הכול דברי המשורר. יותר מכך, הוא המשורר, מנוסח בצורת שיר. למשוררים רבים כל כך הכותבים היום אין עומק או דעות מקוריות, כאשר הם כותבים שירת הפרשות ומוכרים בה את עצמם, למעשה הם מוכרים שום דבר, הם מוכרים נפש לא מרשימה במיוחד והשקפות בנאליות להחריד. במילים קצרות: שירה גבוהה היא שירה המדברת בעצמה את אשר יש לה לומר, שירת הפרשות היא שירה המדובבת את שפתי המשורר.

האבחנה שהצגתי עתה הינה מהותית אך מעורפלת. לשם הפיכתה לברורה אציג שלושה מדדים בהם ניתן לבחון שיר ולגלות אם הוא שיר טוב, או שמא הפרשת נפש. מדדים אלו אינם מדברים על חומר הגלם הרגשי שמוכרח להיות בשיר אלא רק על דרכי הצגתו.

המדד האסתטי- שיר טוב חייב להיות יפה. אינני מתכוון רק לחריזה וריתמוס, אני מתכוון גם לבחירת מילים מדויקת, למצלול, לסגנון הגשה ועוד. שירה גבוהה הינה שירה ה'יושבת נכון', המצטלצלת מעניין ומסודרת טוב.

המדד התוכני- שיר טוב צריך שיותיר את הקורא אותו במחשבות. לשירה טובה חייבת להיות אמירה מעניינת, נקודת הסתכלות מחודשת או השקפה שאיננה בנאלית. שירה גבוהה היא שירה שמעניקה לקורא נקודות למחשבה, היא שירה שלא ניתן לקוראה ולעבור לסדר היום.

מדד העומק- שיר טוב חייב להיות מעניין גם אחרי קריאה ראשונה או שנייה. בשיר ראוי שיהיו רבדים רבים, שרב יהיה בו הנסתר על הנגלה. שירה גבוהה היא שירה שנקראת שוב ושוב ובכל פעם מוצא בה הקורא עניין מחדש.

יתכן שקיימים עוד מדדים כאלו, אלו השלושה שחשבתי עליהם כעת. בעזרתם ניתן לבדוק האם יש בשיר עומק של ממש או שמא הוא שירת הפרשות גרידא.

ט.

בערב השירה שהוזכר בפתיח דיברה המשוררת על התעוזה שנדרשת מאדם בכדי לפרסם משיריו. היא טענה שכל אדם שפרסם שירה וודאי יסכים שלשם פרסום נדרש המשורר לאומץ רב.

שמים עדיי שלא הבנתי את דבריה. אני מבין אם תאמר שלשם פרסום שיר נדרשת יוזמה, אם תאמר שלשם פרסום שיר נדרשת שאפתנות, אבל למה אומץ? אם השירה היא טובה ובעלת ערך, הדבר הטבעי ביותר הוא לשלוח אותה לפרסום, זוהי גמילות חסד כלפי העולם. אומץ? למה נדרש אומץ?

אני סבור שהמשוררת (שמחובתה לשלוט בעברית היטב) טעתה בבחירת המילה, המילה הנכונה היא לא 'אומץ' אלא 'שחצנות'. כמה שחצנות נדרשת מאדם כדי לפרסם את הפרשותיו בפומבי, כמה שחצן צריך להיות אדם בכדי לחשוב שלהפרשותיו יש ערך אומנותי של ממש.  המילה 'תעוזה' בה השתמשה המשוררת לא באה כהפך המילה 'פחדנות' אלא כהפך המילה 'בישנות' או 'צניעות'.

אני סבור שקוראי שירת ההפרשות הם אנשים רדודים, שתחת להתגבר על יצר החטטנות שבהם, הם נכשלים בו, ועוד חושבים כי הם צורכים אומנות. אבל עם כותבי שירת ההפרשות יש לי בעיה של ממש.

משורר המפרסם שירת הפרשות כמוהו כזונה, הוא מוכר את עצמו אתנן תמורת פרסום מזערי וכבוד מפוקפק. לדעתי, יש למשוררי שירת ההפרשות גאוותנות בלתי נסבלת, אך היא מלווה בחוסר כבוד עצמי מינימאלי, למה הדבר דומה: לאדם המניח את אפו המנוזל על השולחן למען אחרים יחטטו לו בו.

י.

נשוב אל מאמרו של נתן זך שהוזכר לעייל. עמדנו על כך שבמאמרו, מעביר זך את ליבה של השירה מן הניסוח המהוקצע אל הרגש. מאבקו זה של זך הפריח רוח חדשה בשירה, הביא לצמיחת משוררים גדולים וכיוונים חדשים של הבעה ספרותית. יחד עם זאת, מאבקו של זך, בפרספקטיבה של חמישים-שישים שנה, הביא אל השירה העברית את השפל שהיא נמצאת בו כיום.

המהפכה שהוביל זך, הביאה, בעקיפין, להופעתו של המשורר הטיפש. אם בעבר המשוררים היוו חלק בלתי נפרד מן האליטה התרבותית אינטלקטואלית, כיום זוכים המשוררים לזלזול רבתי. בעבר, היו המשוררים אנשים משכילים, יודעי ספר, בקיאים בספרות העברית לדורותיה, כיום על חלק מן המשוררים ניתן לומר שהם כמעט אנאלפביתיים. אצל משוררי ימי הביניים, אין צורך להתאמץ בכדי לחוש את בקיאותם העצומה בחומר הכתוב העברי מאז ומעולם, גם ביצירת משוררי התחייה ודור תש"ח אפשר להבחין בגדלות מחשבתית. אצל משוררים רבים בני זמנינו – נאדה! לא תורה ולא חוכמה.

חוצפה להאשים בכך את נתן זך, הוא עצמו, וכן רבים מידידיו בחבורת 'לקראת', בעלי עומק שכלתני רב, זך עצמו פרופסור אמריטוס לספרות עברית, וממאמריו, ואף מחלק משיריו, ניתן להבחין שהוא אדם חכם. אבל שימת הדגש על הרגש העירום בשירה העברית אפשרה את תופעת המשורר הטיפש.

מן האמירה שהדבר המרכזי בשירה הוא הרגש, קצרה מאוד הדרך אל הצטברות שירת הפרשות. קשה מאוד לעמוד על ההבדל בין שירת רגש טובה לשירת הפרשות בזמן שאמצעים ספרותיים כה רבים מוקרבים לשם הרגש. פתאום, שירה מאוסה הפכה ללגיטימית, פתאום חשפני נפש מתקבלים בברכה. וכאמור, שירת הפרשות קלה ביותר לכתיבה, כל אדם משכיל כותב אותה. פתאום גואה האינפלציה בשירה, פתאום יורד ערכה של השירה פלאים. כמה פשוט, כמה עצוב.

עכשיו, השירה היא רכושו של האיש המשוגע ולא רכושו של האיש המשכיל, ואנשים משוגעים הם כה רבים, בניגוד לאליטה המשכילה המצומצמת. בתור שכזה, איך אפשר להתפלא על כך שהשירה איננה מוערכת, שירה מסוג שכל אדם יכול לכתוב, בכמויות מפלצתיות, הנכתבת בידי אנשים מן השורה האחרונה של העם.

כאן ראוי שאבהיר את עצמי: אינני מנסה לעורר את 'פולמוס הו!' מחדש. אני מסכים עם זך בנקודה ששירה מודרנית הינה פתוחה יותר, דינאמית יותר ומשוכללת יותר. אני סבור כי ניסיון להשיב את גלגל האומנות לאחור, כפי שדורי מנור וחבורתו מנסים לעשות, הינה נאיבית, פאתטית ותבוסתנית. לנסות להשיב לבמה שירה שעבר זמנה כמוה כאמירה: אינני יכול לחדש יותר. אומנות פירושה חדשנות, אמן החושב שהוא אינו יכול לחדש אלא רק לשחזר איננו אומן אלא חקיין, וכאלו לא נדרשים לנו במגדל השן הלבן של האומנות הגבוהה.

כל אשר אמרתי הוא שאי אפשר להסתפק ברגש בכדי לכתוב שירה, בשירה הגבוהה ישנם עוד הרבה מרכיבים חשובים מלבד הרגש (שלושה מדדים המראים מרכיבים כאלו הצגתי לעייל), ואסור להתעלם מהם.

יא.

תפקידם של הצעירים חובבי השירה כעת, הוא להוביל תיקון מסוג חדש ויסודי בעולם השירה העברית. תחת לנסות להוריד את השירה אל העם ו"עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגעת בשר", [6]יש לערוך שינוי ברמת הכתיבה. שמעתי ממשורר אחד שמלאכת המחיקה קשה מן הכתיבה, אני חושב שעם כל הקושי שבמחיקה זוהי פעולה הכרחית בכדי ליצור שירה טובה, הגיעה העת שהשירה העברית תמחק מתוכה את כל השורות, השירים והמשוררים הבלתי נצרכים, הלא הם שירי ומשוררי הצרכים.

כל משורר הרוצה לפרסם משירתו חייב, קודם כל לעצמו, לאחר מכן לעולם השירה ולבסוף להיסטוריה של האומנות להיות פרפקציוניסט. משורר חבר בעולם השירה חייב שיאמר עליו מאמר חז"ל "חזקה על חבר שאין מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן".[7] משורר חייב להיות בעל הבנה בסיסית לפחות בספרות, הוא חייב להבין את אשר הוא עושה בכותבו שיר. משורר חייב לקרוא ככל האפשר מן השירה והספרות שנכתבה לפניו. הוא חייב לשלוט במשלבים לשוניים שונים, הוא חייב להכיר אמצעים ספרותיים ממינים שונים ולשלוט בהם בצורה מלאה. 

אני חש שלפחות חצי מן המשוררים הכותבים כיום אינם עונים לקריטריונים הללו, משוררים אלו, טוב יעשו לעצמם ולעולם אם יחדלו מפרסום שיריהם הגרועים.

גם משוררים טובים, משכילים ובעלי יכולת, חייבים לבדוק את שיריהם בשבע משקולות בטרם יפרסמו אותם. משורר חייב לעבוד על שיר טוב עבודה יסודית ומקיפה. לאחר שיכתוב אותו ברגע של השראה המשורר נדרש לשעות של עבודה בתיקון השיר, סידורו, כתיבתו מחדש אם יש בכך צורך וליטושו עד שיגיע למושלמות. לאחר מכן ראוי שינתח המשורר את שירו בדרכים שונות, יבחן אותו בשלושת המדדים שהצגתי לעייל ובעוד מדדים כפי שיחשוב. רק לאחר מכן, כאשר יהיה בטוח כי השיר מושלם, רק אז יוכל המשורר לשולחו לפרסום.

אולם זה עדיין לא מספיק שכן אין אדם נאמן על עצמו. מחובתו של עולם השירה שלא יכניס אל תוכו אלא שירים מושלמים. שירה, בדומה לכתיבה אקדמאית צריכה ביקורת עמיתים קפדנית שתברור את הסולת מהמוץ ותותיר לקורא רק שירה מזוקקת.

הערכתי היא שקרוב לתשעים אחוזים מהשירה שהתפרסמה בעשרות השנים האחרונות אינה ראויה לפרסום. עולם השירה צריך לא להסס למחוק שירים שיוסכמו כי הם שירי הפרשות מאוסים. כדי להשיב את הערכת העם אל השירה נדרשת עבודת ניפוי יסודית בשנים הקרובות. אין לי ספק בכך שאם יחוש הקהל הרחב כי מרבית השירים הנכתבים הינם גאוניים וכי בכדי לכתוב שיר נדרשת עבודה רבה, תשוב ההערכה שאבדה לשירה, והמשורר יחזור לתפוס את המקום הראוי לו בחוד החנית של האומנות העברית.

---

[1] נ' זך, השירה שמעבר למילים – תיאוריה וביקורת 1973-1954, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשע"א.

[2] שם עמ' 43-64.

[3] שם עמוד 57.

[4] שם עמ' 56.

[5] נ' זך, משנה לשנה זה – פרקי ביוגרפיה ספרותית ומובאות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תש"ע, עמ' 82.

[6] קהלת פרק י"ב פסוק יב.

[7] מסכת פסחים דף ט' עמוד א' ובעוד מקומות רבים בתלמוד.