פתיח
אתמול בבוקר התפרסמה ידיעה בתקשורת, סופר
בה ששני נערים פלסטינים ניסו לדקור חייל בצווארו. החייל התעשת מהר, ירה בהם, הרג
אחד ופצע את השני. בתגובות לכתבה זו התחלקו המגיבים לשניים, אלו ששיבחו את החייל,
הביעו גאווה והמליצו להעניק לו ציון לשבח; ואלו שטענו כי פגיעה בילדים אינה
מוסרית, והאשימו אותו ברצח. בלי להכנס לשאלת המקרה הספציפי, השאלה מתי מותר לפגוע
באויב היא שאלה שלהבנתי, מעסיקה רבות את הציבור בימים אלו.
מהו באמת הקו העובר בין חפים מפשע
לבין לוחמים? מדוע מותר לפגוע בלוחמים – ובחפים מפשע אסור? עד כמה צריך להסתכן
בשביל לשמור על טוהר הנשק? שאלות אלו נידונו, נידונו, ומן הסתם ידונו בהרחבה רבה,
ברצוני להתעסק כאן בשאלה אחת אם כי בסיסית בסוגיה זו.
הספר 'מלחמות
צודקות ולא צודקות' והבעייתיות
לאחרונה הייתי עסוק בקריאת הספר
'מלחמות צודקות ולא צודקות' מאת הפילוסוף היהודי אמריקאי מיכאל וולצר.[1] הספר
עוסק באתיקה צבאית. זהו ספר מעולה שמציג את הנושא בצורה מלאה, מלוטשת ומעוררת
חשיבה. ספר מקיף זה, נוגע לדעתי כמעט בכל התחומים הבעייתיים, ומציג תזות משכנעות ומדויקות. הספר מציג
טיעונים הנוגעים בבעיות אתיות הקשורות למלחמה, ודן בהם בעזרת דוגמאות היסטוריות
מגוונות.
אולם, ישנה נקודה חשובה שלעניות דעתי
חסרה בו – האבחנה בין חייל לוחם ללא לוחם. וולצר עוסק בפער בין הרג תוך לחימה לבין
רצח, שני מושגים שבהסתכלות ממוקדת נראה שלא קיים ביניהם הבדל. הוא משייך הריגות
מסוימות במלחמה לקטגוריה של הרצח, ומראה מה בכל זאת נשאר בקטגוריה של ההרג במלחמה.
עם זאת, האבחנה בין קטגוריות אלו נותרת עמומה.
במקום אחד הוא דן בשאלה זו אך לעניות
דעתי מפספס את הנקודה:
...מה פירוש האמירה שיש למישהו
זכות לחיים? לומר זאת משמעו להכיר בבריה אנושית שהיא כמוך וכמוני, שאינה מאיימת
עלי, שלפעולותיה צביון של שלום וחברות, שהיא אדם בדיוק כמוני.[2]
ההנחה בבסיס טיעון זה היא שבמלחמה כל
חייל ראוי למוות, ורק חייל 'שלפעולותיו צביון של שלום וחברות' זכאי לחיים. אמירה
זו לא מגדירה באופן ברור את גבולות המושג. מתי זכאי אדם לחיים ומתי לא? וולצר
מותיר שאלה זו באופן מעומעם וללא דיון מקיף.
למעשה, את הספר התחלתי לקרוא בעיקר
בשל השאלה הזו שהטרדתני. מעניינים מאוד הכללים של המלחמה ומוסכמותיה, מעניינת מאוד
שאלת התוקפנות ומעניינת שאלת האחריות, אולם, אני חש החמצה – מלחמה בכלל מי התיר
לנו? מהו ההבדל בין חייל לוחם לחייל לא לוחם? זה אדם וזה אדם, אולם את זה מותר
להרוג ואת זה אסור. מאיפה עצם ההיתר להרוג אדם, אף אם הוא חייל?
חשוב להדגיש, אין מדובר בשאלת ההיתר
להשתתף במלחמה לא מוסרית. זוהי 'שאלה האחריות' בה עוסק וולצר בהרחבה בחלק האחרון
של ספרו. מדובר פה על עצם הלחימה בכלל – בלא להתחשב בשאלה אם מלחמה זו מוצדקת או
לא. שאלה זו רחבה אף מן התחום הצבאי; השלכותיה הן אף על שאלות של הגנה עצמית.
ההנחה היא שחיי האדם הם קדושים ושום דבר לא מתיר לקחת אותם. אם כן, גם לחימה איננה
מוסרית; וגם הגנה עצמית לכאורה איננה מוסרית. באיזו הצדקה אדם נוטל את חייו של אדם
אחר? רק מפני שהוא מאיים על חייו שלו? מי אמר שהדם של חברו אדום פחות אדום מדמו
שלו?[3]
בליבו של הספר עומדת האבחנה בין jus in belllo (דיני המלחמה) ל-jus ad bellum (הצדקת המלחמה)– בין
השאלה כיצד אמורה המלחמה להתנהל, לבין השאלה מדוע צריכה המלחמה להתנהל. אבחנה זו
איננה חידוש של וולצר, היא הועלתה כבר בימי הביניים, אך היא נוכחת רבות בספרו,
ונראה שהוא מסודר על פיה. שאלת הצדקת המלחמה היא שאלה הנמצאת בתחומו של הדרג
המדיני, רק בסמכותו להחליט על פתיחת מלחמה, ולכן עליו עול הצדקתה המוסרית, אולם
שאלת דיני המלחמה נוכחת בכל הדרגות, שכן כל חייל הנלחם עלול להיתקל בבעיות מוסריות
איתן הוא נדרש להתמודד.
אין לי תשובה מניחה את הדעת לשאלת
הצדקת המלחמה עצמה ב jus ad bellum. זו שאלה שוולצר נדרש אליה בחלק השני של
ספרו 'התאוריה של תוקפנות'. הוא דן בשאלה, אך אני חש, שאף על פי שמצאתי בו אבחנות
נאות, סיימתי אותו עם יותר שאלות מתשובות. כשוולצר דן ב jus in belllo, התסכול גובר – אני חש
שהוא קפץ שלב בדיון. וולצר דן בשאלות מתי וכיצד מותר לפגוע באויב, ולא מצאת
בו התייחסות מספקת לשאלות האם ומדוע מותר לפגוע באויב.
ניתן לומר ששאלה זו לא רלוונטית ל jus in belllo, אפשר לומר שזוהי שאלה שכולה ברמת ה jus ad bellum, לחייל אין זכות לוותר על המלחמה, מרגע שנתקבלה
ההכרעה לצאת למלחמה ברמה המדינית, לחייל הפשוט אין כל סמכות הכרעה – הוא מחויב
להלחם. אני סבור שאין זו תשובה מספקת. יתכן מצב שבו תינתן לחייל פקודה שאיננה מוסרית
בעליל, 'פקודה שדגל שחור מונף מעליה', האם גם אז נגיד שהאחריות כולה מוטלת על הרמה
שמעליו? ההיסטוריה מראה שלא. הטענה שהחייל אחראי למוסריות מעשיו גם אם קיבל אותן
כפקודות היא זו שהצדיקה את ענישת ראשי השלטון הנאצי במשפטי נירנברג ומאוחר יותר
במשפט איכמן. אנו רואים כי לחייל יש
אחריות מוסרית למעשיו גם אם הוא מוכרח לבצע אותם מתוקף פקודות.[4]
למה שלא ניישם אמירה זו עד לרמה
הקיצונית שלה? אם יש לחייל חובה מוסרית משל עצמו, אולי עליו לסרב לירות אף בחייל,
כל עוד החייל לא מסכן את חייו במישרין, לפי עמדה זו, התקפה הינה דבר אסור, שכן על
כל חייל מוטלת חובה שלא יפתח באש ראשון לעולם. אינני חושב שיש רבים, למעט
פציפיסטים קיצוניים, שיסכימו עם אמירה זו.
מהי אם כן ההצדקה המוסרית של חייל
להלחם? ברצוני להעלות טיעון בעניין. אתנצל לפני כן, הידע שלי באתיקה צבאית מסתכם
בספר זה של וולצר ובפרק אחד מן הספר 'מלחמה ואסטרטגיה' של יהושפט הרכבי.[5] יתכן
מאוד שטענתי מוכרת או שגויה, במקרה כזה אשמח שתפנו אותי למידע בנושא.
הלוחם כאובייקט
פעם ראיתי באיזה ספר, אני כמעט בטוח
שבספר 'המלחמה על ירושלים' של מ' נתן, דיאלוג מעורר מחשבה. בדפדוף מהיר בספר לא מצאתי
קטע זה, אך הוא היה בערך כך:
"המפקד, הרגתי אדם" אמר --- בחלחלה,
"כן" השיב ---, "הרגת אויב"
האם יש הבדל בין השניים, בין האדם
לאויב? מהי התשובה שהשיב המפקד לחייל? המפקד טוען כי האדם אותו הרג החייל איננו
אדם, אלא אויב. ההגדרה 'אדם' איננה חלה עליו. אותו לוחם הוא 'אויב' ותו לא. בני
אדם אסור להרוג, כל פגיעה באדם היא רצח, אולם אויב – דמו מותר.
האבחנה בין אדם לאויב תלויה בכוונת
החייל הנלחם כנגד אדם/אויב זה. אם החייל רוצה לחסלו באופן אישי, הוא רוצה למנוע
ממנו את חייו הרי זה רצח; אך, אם הוא רוצה בסך הכול להסיר איום מעצמו, או לסלק את
האויב מעמדתו, הרי שהוא לא 'רוצח'. נסביר זאת.
חייל המסתער על עמדה, לא רוצה להרוג
את האנשים שבה, הוא יעדיף שהם יברחו או ייכנעו. חייל המגן על עמדה מותקפת לא רוצה
להרוג את אויביו, הוא רוצה שהם יחדלו מן ההתקפה. ההריגה במקרה זה היא אמצעי בלבד,
ואפילו לא אמצעי מועדף. לעומת זאת, כאשר אדם רוצח אדם אחר, נניח על רקע פלילי, הוא
רוצה במותו ולא בשום דבר אחר. אם כן,
האבחנה בין אדם לאויב היא בין אמצעי למטרה, האם מותו של אויב זה הוא המטרה עצמה או
שמא זהו אמצעי שאנו משתמשים בו מחוסר בררה.
למעשה, כאשר הריגת האויב איננה המטרה,
חייל האויב הוא, מבחינתנו, בסך הכול מכשיר. אין הבדל בינו לבין מטוס ללא טייס, גדר
או מוקש, כולם אינם אלא מכשולים בדרך להגשמת המטרה הצבאית. בתור שכך, השמדתו אינה
רצח, כשם שאיננו מחשיבים נטרול מוקשים כרצח. החייל הוא אובייקט ככל האובייקטים
המשמשים במלחמה, ואיננו מתייחסים אליו כאדם כלל.
[6]
על כל חייל הנמצא בשטח מוטלת האבחנה
המוסרית הזו. כל לחיצה על ההדק חייבת לבוא לאחר מחשבה בשאלה: 'לשם מה אני הורג
לוחם זה?'. החייל הנלחם, כדי להיות חף מאשמה מוסרית, מוכרח להיות בטוח שהעומד מולו
איננו אלא אובייקט שהוא חייב להסיר, ושהוא לא מתייחס אליו כאדם כלל, כאשר הוא הורג
אותו.
כמובן שישנם מקרי קיצון בהם גבול זה
בין אדם לאויב איננו כה ברור. לדוגמא: מחבלים ביצעו פיגוע טרור והם בורחים, האם מותר
לירות בהם? באופן כללי יותר: האם מותר לרדוף ולפגוע בנסוגים? תשובה צריכה להינתן
בכל מקרה לגופו לפי מטרת המבצע. אם מטרת המבצע היא למנוע מהאויב לפעול שוב או
להרתיע אותו, וודאי שמותר לירות, הרי המחבלים הבורחים הם רק אובייקטים שאנו
משתמשים בהם כדי להרתיע אות האויב, או לפגוע בו; אך אם אנו רודפים אחריהם מתוך
נקמה, הרי שאנו רוצים לחסל אותם כבני אדם – זהו רצח.
לדעתי חילוק זה צריך להיות מיושם גם
במקרים נוספים, לדוגמא: הריגת חפים מפשע המגנים בגופם על אויב – האם אנו פוגעים
בהם כבני אדם או כאובייקטים מפריעים? האבחנה אינה תלויה בתפקידו של היריב, לא
מעניין אותנו, גילו, תפקידו, רמת הסכמתו לפעולות האויב או רמת השתתפותו בהן,
מעניינת אותנו רק הכוונה שלנו כאשר אנו יורים בו. לפיכך, המושג 'חף מפשע' איננו
אובייקטיבי, אין אדם שהוא 'חף מפשע' בעצמו. יש אדם ויש אויב, אדם מעצם היותו אדם
הוא חף מפשע; ואויב – דמו מותר.
ישנן בעיות בצורת הסתכלות זו. ההגדרה
של 'אדם' ושל 'אויב' תלויה מאוד בניסוח מטרת הפעולה, אם מטרתנו היא לכבוש
שטח מסוים יתכן שהגדרת אנשי אויב שנמצאים בו תהיה שונה משנגדיר שמטרתנו היא לתפוס
שטח מסוים. צורת הסתכלות זו דורשת חשיבה רבה ומדויקת בניסוח בעת קבלת ההחלטה לצאת
לקרב, שכן מטרות הקרב הן המגדירות את אופן התנהלותו המוסרית. מפקד שהגדיר את הקרב
באופן לא נכון, יישא באחריות על עוולות מוסריות שקרו בשל הגדרתו, ולא החייל שביצע
את העוולות מתוך הבנה שגויה של מטרת הקרב.
לפי הבנה זו, ההצדקה המוסרית של החייל
להילחם היא, שהוא איננו הורג בני אדם. החייל הנלחם, כאשר הוא שומר על טוהר הנשק,
איננו הורג אנשים כלל, הוא רק מנטרל אובייקטים, בדומה לפינוי מוקשים. חייל כזה אין
להשוות לרוצח, יש להשוות לאדם ההורס חפצים דוממים בשל סיבה (הבה נניח, שכן חיילים
הנלחמים מאמינים בזה בדרך כלל) מוצדקת. המונח המתאים למלחמה מסוג כזה איננו 'הרג'
אלא 'הרס'. כך, קל הרבה יותר להצדיק את הלחימה, הבעיה המוסרית מתמעטת ביותר, אם לא
נעלמת, כאשר איננו הורגים במלחמה בני אדם כלל.
כפי שאני רואה, הצבאות בימינו לא
מתנהלים לפי מודל מוסרי זה. כאמור, הידע שלי באתיקה צבאית מוגבל; אך, בתמימותי אני
חושב שמודל זה לא נחות מאף מודלים מוסרים אחרים, ואולי יש בו יתרונות משמעותיים.
אני חושב שיש לדון בו, ואולי גם ליישם אותו בפעולות עצמן.
[1] מ' וולצר, מלחמות
צודקות ולא צודקות, תל אביב: עם עובד, תשמ"ד.
[2] עמ' 169.
[3] על פי דברי הגמרא
בסנהדרין דף ע"ד עמוד א'.
[4] זוהי כמובן דחייה
שטחית למדי של הטיעון. יתכן לזכות אדם מאשמה מוסרית אם הוא מלא פקודות בלבד. ויתכן
שמשפטי נירנברג ואיכמן הינם חריגים שכן בהם נשפטו אנשים בדרגות גבוהות. דיון בנושא
עורך וולצר בפרק 'פשע מלחמה: חיילים וקציניהם', עמ' 383-357. דיונו של וולצר עוסק
בעיקר בשלב השני של הדיון: מתי ולמה חייב על חייל פשעי מלחמה שערך. שאלתי היא
בסיסית יותר: מדוע לא חייב חייל על עצם המלחמה שהשתתף בה. אפשר לטעון שאין הבדל,
אך אינני מקבל זאת.
[5] הפרק ששמו 'האילוץ
המוסרי במלחמה'. י' הרכבי, מלחמה ואסטרטגיה, תל אביב: הוצאת מערכות – משרד
הביטחון, תשנ"ט, עמ' 100-67.
[6] טיעון זה דומה מעט
בצורתו לטיעון של 'כפל תוצאות', בו עוסק וולצר בעמ' 184-181, אך המעיין יראה שאלו
טיעונים שונים בתכלית, העוסקים בשאלות שונות.
נהניתי לקרוא את המאמר שלך..
השבמחקרלוונטי מאוד.