בשבח חוסר האחריות

אינטלקטואל – אמת וכוח

ככל שיוצא לי לחשוב יותר על ההיסטוריה, אני מגלה שהאירועים הינם רק נקודות הביטוי שלה. האירועים הם הצגת המופע לאחר שנכתב, תוכנן, לוהק ובוים. מעשי ההיסטוריה הינם תולדות של המחשבות והרגשות שבה – רגשות אלו, פעמים רבות, מובחנים ונוצרים על ידי האינטלקטואלים.

לאחרונה קראתי את הספר 'האינטלקטואל האמת והכוח' מאת הפרופסור שלמה זנד.[1] ספר זה הדן במעמד האינטלקטואלים, בצרפת ובתרבות העברית, מעניין קודם כל בשל מחברו. שלמה זנד, אינטלקטואל בזכות עצמו, הוציא לאור שמונה שנים לאחר 'האינטלקטואל האמת והכוח' את הספר הידוע 'מתי ואיך הומצא העם היהודי', אין בכוונתי לדון בספר זה – עבר זמן מאז שקראתיו. על כל פנים, הספר 'מתי ואיך הומצא העם היהודי' איננו ספר מחקרי בלבד, הוא ספר שטענתו בעלת השלכה רבה על תפיסות החברה הישראלית, ועל יחס החברה הגלובלית לציונות ולמדינת ישראל שהיא המשכה.

האינטלקטואל הוא יצרן תרבות. הוא בדרך כלל אומן, סופר, או פרופסור למדעי הרוח או החברה, ובעל שאיפות להציג משנה שתוליך את המציאות לכיוון מסוים. קיומו של האינטלקטואל הוא חדש יחסית, זנד מציין את לידתו במשפט דריפוס, עם פרסום ה'אני מאשים' המפורסם של אמיל זולא. שכבה של 'אינטלגנציה' שאיננה נבחרת, אלא עצמאית במידה רבה, מעצבת את הלך הרוח והנחות היסוד של חברה, דבר בעל השלכות פוליטיות עצומות.

זנד דן בכמה שאלות בסוגית האינטלקטואלים. חלקו הראשון של הספר דן באינטלקטואלים הצרפתים. צרפת היא ערש המושג 'אינטלקטואל' ומקום בו האינטליגנציה בעלת השפעה רבה ביותר. בשני הפרקים הראשונים של הספר הוא דן במניעים של האינטלקטואל – זנד דן בשכבת האינטליגנציה הצרפתית, מציג את שאיפת האינטלקטואלים לכוח, ומנסה לעמוד על המניעים שלהם. בהמשך הוא דן ביחס האינטליגנציה הצרפתית לסוציאליזם, ולפשיזם, וכיצד תפיסות אלו האירו את תפקיד האינטלקטואל.

חלקו השני של הספר הוא הישראלי, והוא המעניין יותר לטעמי. הוא דן במעמד האינטלקטואלים בציונות, ומאדיר את חשיבותם במהלך ההיסטוריה הציונית.[2] בהמשך הוא מציג כיצד שימוש במילים ומושגים מסוימים מיצרת תרבות ותפיסת עולם, ולבסוף הוא מתאר את יחס האינטלקטואלים הישראלים למלחמת המפרץ ובדימויים בהם השתמשו כדי לתאר אותה.

זנד רואה בעצמו אינטלקטואל, עובדה שהוא טורח לציין בכמה מקומות בספר. חלקו הישראלי של הספר, בעיקר, הוא ניסיון ברור לסרטט עמדה. בתור שכך, גם הוא ממליץ להתייחס לספרו בזהירות:

כלל זה (שיש לבחון את האינטלקטואל במסגרת החברתית שלו. נש"נ) חל כמובן על כותב הספר עצמו. העקביות דורשת שפרק הדן בשיח האינטלקטואלי והמציע כהיפותזה את הטענה שמקומו של השיח ביחס לאידיאולוגיה השליטה מתנה חלק מאופיו, הופך בהכרח הוא עצמו לשיח ביקורתי על אינטלקטואלים.[3]

אני מקבל טענה זו. בשל כך, ובשל העובדה שאינני רואה עת עצמי כאינטלקטואל ואינני רוצה לראות את עצמי כך בזמן הקרוב, לא אתיחס כלל לדיונים (המטרידים לעיתים) בהם דן זנד. אולם ברצוני להציג כמה מחשבות משלי על מעמד האינטלקטואלים.

החופש האינטלקטואלי וחשיבות חוסר האחריות

מישהו חייב ליצור את התרבות שתניע את ההיסטוריה. לכל אורך ההיסטוריה היו כמה תפקידים שהתיימרו ליצור את התרבות: כהנים, נביאים, משוררים, פילוסופים, כמרים, רבנים וכו'. לא יתכן מהלך היסטורי, לא יתכנו שינויים ללא שכבת מיצרי תרבות שתניע אותם. לפיכך, שכבה זו, שבחברה החילונית היא ה'אינטלקטואלים', הכרחית להתפתחות ההיסטוריה. להלן אנסה לראות מה נדרש מן החברה לאפשר לשם התפתחות היסטורית על ידי האינטליגנציה.

שלטונות אבסולוטיים, שמרו על שכבת אינטליגנציה תומכת. שלטונות מסוג זה אינם מעוניינים בהתפתחות היסטורית, שהיא לעיתים רבות מלווה בשינוי פוליטי. השליט האבסולוטי מעוניין בהקפאת המצב, לשם כך הוא מקפיא את התפיסה השלטת בקרב האינטלקטואלים. שליטים אבסולוטיים היו מהירים לחסל את המשכילים העצמאיים, או לנטרל אותם על ידי מניעת עמדות השפעה. אם ניתן לזהות את גיוס האינטליגנציה עם שלטונות אבסולוטיים, קלה הדרך להדביק להגבלה זו את מגרעותיהם הרבות.

אנו, כליברלים דמוקרטים שואפים לחדשנות. אין אנו מעוניינים לטפח אינטלקטואלים בכיוון אחד בלבד אלא לעודד צמיחת דעות שונות שיתקנו את הדרוש תיקון בעתיד. לשם כך עלינו להסיר ככל האפשר את המגבלות מן האינטלקטואלים, ובמקביל לעודד הצטרפות אל מעמד האינטליגנציה. אני חש כי מגמה זו חזקה בדמוקרטיות המערביות, ואין בה חידוש רב.

ברצוני להציג עיקרון חשוב הנדרש כדי לשמור על החופש האינטלקטואלי. אינטלקטואל חדשן יזוהה בדרך כלל עם מחשבה יצירתית, ולעיתים קרובות פרובוקטיבית ורדיקלית. האינטלקטואל הפרובוקטור, במקרים רבים הוביל שינויים נצרכים וטובים בהיסטוריה, לטובת המין האנושי. לפיכך חלק ניכר מעיקרון שמירת החופש האינטלקטואלי הוא עידוד היצירתיות והרדיקליות.

טענתי היא שלא ניתנת התפתחות רדיקלית כאשר האינטלקטואל חש אחריות רבה מדי לתוצאות הלך מחשבתו. האינטלקטואל חייב להיות חף מכל אחריות, פוליטית או מוסרית לתוצאות הגותו. שאם לא כן, נגביל את ההגות לפרקטיקה, דבר שימנע רדיקליות ולכן גם התפתחות תרבות.

האינטלקטואל חייב לשאוף להשפיע על התרבות, ועם זאת על התרבות להתנער ממנו. אם האינטלקטואל ידרש לטפח תרבות ולהוליכה, הוא לא יוכל להציג הגות חדשנית, שבדרך כלל קשה לביצוע פרקטי. יש בטענה זו כדי לתקוף את המיתוס הקוסם לאינטלקטואלים רבים, מיתוס של 'המלך הפילוסוף', כהגדרת אפלטון, שלטון האינטלקטואלים. איני יודע אם שלטון כזה ייטיב לפוליטיקה, אני סבור ששלטון כזה יפגע באינטליגנציה.

ברור שאי אפשר, וגם לא רצוי למנוע את ההשפעה של האינטליגנציה על הפוליטיקה. הרי זה תפקיד האינטליגנציה. כל הטענה היא, שיש לנתק את האחריות של האינטלקטואלים מתוצאות מעשיהם.

אני סבור, שמלבד שניתוק זה הוא הכרחי ויעיל, הוא גם נכון. הגות לא צריכה להישפט על ידי ההיסטוריה אלא על ידי כלים פילוסופיים לביקורת הגות בלבד. האשמה בבעיות היסטוריות נחה אך ורק על כתפי הפוליטיקה, ואף פעם לא על כתפי האינטליגנציה.

---

[1] ש' זנד, האינטלקטואל האמת והכוח, תל אביב: עם עובד, תש"ס.

[2] דבר שאגב, מהווה מצע לספרו 'כיצד ואיך הומצא העם היהודי' שם יטען שהלאומיות המאחדת את היהודים הומצאה על ידי אינטלקטואלים בני המאה ה19.

[3] עמ' 98.