חמישה הרהורים

מדברים על השקט שלפני הסערה, והוא לא יותר שקט מן השקט שלאחריה. השקט שלפני הסערה הוא שקט של המתנה ולקיחת נשימה – השקט שלאחריה, בדרך כלל, הוא שקט של מוות. גם אם שרדנו את הסערה, ואנו מחושלים אחריה, עדיין בשם 'מוות' יש לקרוא לשתיקה שבנו.

בעת האחרונה אני מביט באנשים הנבחנים באוסף הכללים שהופכים את המין האנושי לבני אדם. כללי הטקס המהודקים, והכתובים. נדמה לי שאת הכל כבר אפשר לקרוא בספרים, 'איך להיות גאון ביחסי אנוש בשלושה שלבים'. המין האנושי מרחיק את האנושיות שלו מעצמו. יאיר לפיד פרסם שבכוונתו לבטל את מרבית בחינות הבגרות, בגרות איננה מבחן אנושי, האם יקרא ליצירת מבחנים אנושיים?

התורה אומרת שהדם הוא הנפש, ואני חושב שהנפש היא חוטים דקים ואדומים שמהם תופרים תכריכים לאמת. למעשה, נפשו של אדם היא בסך הכל כלי בידה הגדולה של 'אנושות' העושה ממנה אמיתות מתות. פעם הייתה אמת אחת. היום מתרבות הנפשות, על כן מתרבות האמיתות והמוות שבהן.

אני מהרהר בגאוגמלה, בקאנאי ובאוסטרליץ'. זהו יופי טהור ומצופה בדם. האם אפשר לקבץ כמה יצירות אמנות ליצירה אחת שתהיה זכה ביותר? הייתי יכול לסנן מאות יצירות אל יצירה אחת שתהייה היא תקוות העולם. אם הייתי מקבץ שלושה ימי עבר אלו: גאוגמלה, קאנאי ואוסטרליץ', הייתה זו יצירת פאר מפעימה, המשך האמנות באמצעים אחרים, שצר לי על שלא היתה במציאות עולמינו. מוכן הייתי לשלם על כך מאות אלפים מבני גזעי.

כתיבה שוצפת על מקלדת מחשב, של הגיגים ליריים, איננה דורשת ממני דבר. בעבר כיניתי כתיבה זו בשם 'הפרשות'. אם אציג כתיבה זו, זו תהיה אצבע משולשת שלי כלפי כל היקר לי. כך אפזר אבקת אמיתות, שבני אדם כמוני אלרגיים אליו, הוא מנותק ממלים כמו 'כבוד' ואמונה. הוא עשן שממנו אפשר לצאת בברדס, ולהפחיד את הילדים הקטנים שהם העולם.